מסעו האחרון של יעקב אבינו חזרה לארץ אבותיו מהווה מפגן מרשים של כבוד, סגירת מעגל היסטורית והקפדה על פרטים מדויקים.
המילים וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו זוכות לתשומת לב רבה. הוסכם כי הבנים נשאו את ארון אביהם על שכמם ממש ולא הניחו לזרים לגעת בו [ביאור יש"ר], שכן נשיאת המת על הכתף היא הדרך הראויה והמכובדת, בעוד שנשיאה על גבי סוסים נחשבת לעונש [פרדס יוסף].
יעקב ציווה במפורש שרק בניו יישאו את מיטתו, ולא המצרים ואף לא נכדיו. הסיבה להרחקת הנכדים היא שאמותיהם היו מבנות כנען [רש"י]. קביעה זו מעוררת דיון בשאלה כיצד נשאו השבטים נשים כנעניות בניגוד לאזהרות אברהם ויצחק. יש המסבירים כי המילה כנענית מתייחסת לאשת סוחר ואינה מעידה על מוצא, ויש הטוענים שגם אם השבטים נשאו תחילה את אחיותיהם התאומות, הן מתו, ולאחר מכן הם נשאו נשים כנעניות. דעה נוספת גורסת שיהודה, בהיותו מלך על אחיו, לא חשש לשאת אישה כנענית [ריב"א, הדר זקנים, חזקוני].
סדר הנשיאה לא היה מקרי. יעקב קבע לבניו מערך מדויק של שלושה נושאים לכל אחד מארבעת כיווני המיטה, מערך שהקדים ותאם במדויק לסדר שבו יחנו שבטי ישראל סביב המשכן במדבר [רש"י]. מתוך הבנים, לוי לא נשא את המיטה משום ששבטו עתיד לשאת את ארון הברית, ויוסף לא נשא משום כבוד מלכותו. את מקומם תפסו בני יוסף, אפרים ומנשה. שילובם של אפרים ומנשה התאפשר משום שזכו למעמד של שבטים, וכן משום שאמם אסנת הייתה למעשה בתה של דינה ולא מצרית או כנענית [רש"י, חזקוני, ברכת אשר על התורה]. כדי שלא לעורר קנאה בין האחים, בני שמעון, שאמם לא הייתה כנענית, לא קיבלו עדיפות בנשיאת המיטה על פני שאר הנכדים [ריב"א, הדר זקנים, חזקוני]. אגב כך, עולה השאלה כיצד משה, שהיה משבט לוי, נשא מאוחר יותר את עצמות יוסף. התשובה היא שמשה רק הנהיג את המסע, או שארונו של יוסף נשא את עצמו באורח פלא [ריב"א, חזקוני].
כאשר הגיעו הבנים אל מערת המכפלה, התעוררה מהומה. עשיו הופיע וחסם את הקבורה בטענה שהמקום שנותר במערה שייך לו, שכן יעקב כבר ניצל את חלקו כשקבר את לאה. האחים השיבו שיעקב קנה מעשיו את זכות הירושה, אך עשיו דרש לראות את שטר המכירה. נפתלי, שהיה קל רגליים, נשלח מיד חזרה למצרים להביא את השטר. באותו זמן, חושים בן דן, שהיה כבד שמיעה, שאל לפשר העיכוב. כשהבין שעשיו מבזה את כבוד סבו ומונע את קבורתו, הכה את עשיו בראשו באלה והרגו. בכך התגשמה נבואתה של רבקה ששני בניה ימותו באותו היום [חומש קה"ת].
בסיום הפסוק מודגש שוב אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר. חזרה זו על פרטי הקנייה נועדה להדגיש שקבורה במקום מכובד וקנוי כדת וכדין אינה רק בגדר נחת רוח וכבוד למת, אלא היא מהווה כבוד גדול גם לחיים, בני יעקב, שהביאו את אביהם למנוחת עולמים באחוזה כה מפוארת [העמק דבר].