בסוף ימיו, המנהיג שכלכל אימפריה שלמה מפנה את מבטו אל העתיד הרחוק של עמו. מתוך ידיעה שגלות ארוכה ומרירה ממתינה להם, הוא קושר את משפחתו בשבועה חמורה השוזרת את גורלו האישי עם הגאולה הלאומית. בקשה אחרונה זו אינה רק הוראת קבורה, אלא עוגן עמוק של תקווה ואמונה לדורות הבאים.
המילים וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מעוררות שאלה: מדוע השביע את "בני ישראל" ולא פנה ישירות אל אחיו? רוב הפרשנים מסכימים כי יוסף כיוון את שבועתו לכל הדורות העתידים להיוולד, שכן ידע שהגלות תארך זמן רב [רבנו בחיי, תולדות יצחק, רש"ר הירש, חתם סופר]. הוא השתמש בלשון שבועה כדי לחייב אותם, שכן כל הדורות חבים לו הכרת הטוב על שהציל וכלכל את אביהם [העמק דבר]. מעבר לכך, מאחר שהאחים הם אלו שהורידו אותו למצרים, הטלת האחריות להעלותו משם חזרה לארץ כנען היוותה עבורם מעין כפרה קטנה, והשבועה עצמה שימשה ערובה וביטחון עבור העם שאכן ישובו לארצם [רש"ר הירש].
הסיבה שיוסף לא ביקש להעלות את ארונו מיד עם מותו, כפי שביקש יעקב אביו, נבעה ממספר גורמים. מבחינה מעשית, אחיו כבר היו זקנים, והיה חשש שפרעה לא יאפשר להם להוציא את ארונו ממצרים [הטור הארוך]. מבחינה רוחנית, יוסף ידע שהוא צדיק גמור ולכן לא חשש מצער הקבורה מחוץ לארץ ישראל, והעדיף שלא להטריח את אחיו במסע ארוך וקשה מיד עם פטירתו [תורה תמימה]. במקביל, יוסף השביע אותם שלא ידחקו את הקץ וינסו לקרב את הגאולה באופן מלאכותי, שכן יעקב גילה לו את מועד הקץ המדויק [בעל הטורים].
כאשר יוסף מבטיח פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, הוא מוסר להם קוד גאולה מדויק. כפילות הלשון "פקוד יפקד" הייתה מסורת שעברה מהאבות, ולפיה הגואל האמיתי שיבוא לגאול את ישראל ישתמש בדיוק במילים אלו. בזכות מסורת זו, כאשר משה הגיע והשתמש באותו מטבע לשון, העם האמין לו מיד [שפתי כהן]. השימוש בשם "אלהים" דווקא, המייצג את מידת הדין, מלמד שכאשר ה' יראה את העושק והצער של ישראל, הוא יפעל כשופט ודיין כדי לתבוע את עלבונם ולגאול אותם [העמק דבר]. עצם האמירה הזו מוכיחה שלבני ישראל הייתה תודעת גלות ברורה; הם ידעו שעליהם להישאר במצרים ולא עזבו מיד לאחר תום הרעב או לאחר מות יוסף [ברכת אשר]. מבחינה תחבירית, הפסוק מציב תנאי: כאשר ה' יפקוד אתכם, רק אז תעלו את עצמותי [ביאור יש"ר].
הדרישה וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מעוררת תהייה מדוע השתמש יוסף במילה "עצמותי" המרמזת על ריקבון, ולא אמר בפשטות "אותי". הפרשנים מציעים לכך מספר הסברים מרתקים:
ראשית, יש בכך פחיתות כבוד מסוימת שנגזרה עליו כעונש, משום ששתק ולא מחה כאשר אחיו קראו ליעקב אביו "עבדך אבינו" [תורה תמימה].
שנית, מדובר ברצון אישי לכפרה. מכיוון שיוסף חי כמלך, נהנה ממטעמי מלכות וטיפח את יופיו החיצוני, הוא התאווה לכך שאותו בשר שהתענג בעולם הזה יכלה, ויישארו ממנו רק עצמות [שפתי כהן].
הסבר נוסף נוגע להלכה. יוסף נועד להיקבר בעיר שכם. מכיוון ששכם הייתה עיר מקלט, ההלכה אוסרת לקבור בה מת שלם, אך מתירה קבורת עצמות בלבד. לכן יוסף הדגיש שיעלו דווקא את עצמותיו [צפנת פענח].
המילה מִזֶּה משמעותה פשוטה – מן המקום הזה, ממצרים [רבנו בחיי, ביאור שטיינזלץ].
קיום השבועה הזו זכה להד היסטורי מפואר. בזכות העובדה שיוסף טרח בעצמו בקבורת יעקב אביו, הוא זכה שהאדם הגדול מכולם, משה רבנו, יתעסק אישית בהעלאת ארונו, מלווה בשישים ריבוא בני ישראל – בדיוק כפי שיוסף לווה בירידתו [רבנו בחיי, צאינה וראינה]. המדרש מספר כי המצרים שקעו את ארונו של יוסף בנהר הנילוס כדי להתברך בו. כשיצאו ישראל ממצרים, משה עמד על שפת היאור, השליך טבלת כסף שעליה נכתב "עלה שור" (כינויו של יוסף), וקרא ליוסף לעלות משום שהשכינה וישראל ממתינים לו, ואם לא יעלה – העם פטור מהשבועה. ארונו של יוסף צף מיד [צאינה וראינה].
לבסוף, חשוב לציין שיוסף אמר "את עצמותי", אך בפועל, כאשר יצאו ממצרים, כל שבט ושבט העלה עמו גם את עצמותיו של אבי השבט שלו, כך שכל האחים זכו להיקבר בארץ ישראל יחד עמו [רבנו בחיי, תולדות יצחק, צאינה וראינה, ברכת אשר].