מסע הקבורה של יעקב לארץ כנען העמיד בפני בניו הזדמנות היסטורית לשוב ולהשתקע בארץ מולדתם, שכן הרעב במצרים חלף זה מכבר וגזירת הגלות לא חייבה את הישארותם שם. עם זאת, פירוט ההרכב המדויק של היוצאים והנשארים חושף את המתיחות הפוליטית והחששות שליוו את המסע.
המונח וכל בית יוסף אינו מתייחס רק למשפחתו הגרעינית, אלא כולל גם את עבדיו, שפחותיו והפקידים שתחת פיקודו [העמק דבר, ביאור יש"ר]. לעומתם, בארץ מצרים נשארו רק טפם - כלומר, ילדיהם [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה תחבירית, מילה זו משמשת כמושא ישיר ומיודע, ולכן יש להשלים רעיונית את המילה "את" לפניה [ברכת אשר על התורה]. נקודה מעניינת נוספת היא שהכתוב אינו מזכיר כלל את הנשים, אשר מן הסתם נשארו בארץ גושן כדי להשגיח על הילדים. השמטה זו חריגה, שכן הכלל הרגיל של "אשתו כגופו" אינו יכול ליישב את היעדרן כאשר הן הופרדו פיזית מהגברים ונותרו מאחור [ברכת אשר על התורה].
הדגשת הכתוב כי המשפחות והרכוש עזבו בארץ גשן מעוררת תמיהה, שהרי מובן מאליו שילדים קטנים, צאן ובקר אינם נוטלים חלק במסעות הלוויה. אלא שפירוט זה בא להסביר מדוע לא נשארו האחים בארץ כנען לאחר הקבורה. למעשה, בני יעקב אכן רצו ללכת בעקבות אביהם ולהשתקע בארץ, אך פרעה חשש מכך מאוד. המצרים כבר שמו את עיניהם בבני ישראל במטרה להחזיק בהם תחת ידם, ולא אפשרו להם לעזוב לצמיתות. לפיכך, כדי להפיס את דעתם של המצרים ולהבטיח להם שאינם בורחים, נאלצו האחים להשאיר את הילדים ואת המקנה כעירבון בארץ גושן עד שישובו ממסע הקבורה [ביאור יש"ר, ברכת אשר על התורה].