לאחר סיום פרק הזמן הפומבי של האבל על יעקב, נדרש יוסף למהלך פוליטי ודיפלומטי עדין כדי לקיים את צוואת אביו ולהביאו לקבורה בכנען. על אף מעמדו הרם כמשנה למלך, הוא אינו ניגש ישירות אל פרעה, אלא בוחר לפנות אליו בתיווך אנשי חצרו.
הביטוי וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ מסמן את תום תקופת הבכי הראשונית. מכאן לומדים שאין להתאבל אפילו על הגדולים שבמנהיגי ישראל יותר משלושים יום, ממש כפי שמצינו אצל משה רבנו [רבנו בחיי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים להסבר פנייתו העקיפה של יוסף, היא שכללי הטקס וההלכה לא אפשרו לו להופיע לפני המלך. מכיוון שיוסף היה עדיין בגדר אונן שטרם קבר את אביו, הוא היה לבוש בבגדי אבלות ושק, או שלא היה מגולח, ואין זה מן הראוי או המותר להיכנס לארמון המלך במצב כזה [ספורנו, שד"ל, הטור הארוך, פענח רזא, העמק דבר, ברכת אשר].
מנגד, שורה של פרשנים מזהה כאן מניעים פוליטיים מובהקים. יוסף חשש מתגובה שלילית של פרעה, ופנייה דרך צד שלישי מאפשרת לספוג סירוב בצורה קלה יותר מבלי ליצור משבר ישיר [ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש]. הבקשה לעזוב את מצרים הייתה נפיצה: יוסף חשש שההמונים או שרי המלוכה ימנעו את יציאתו, שכן בואו של יעקב הביא ברכה למצרים וסיים את הרעב [שפתי כהן]. כמו כן, פרעה עלול היה לחשוש שיוסף, המחזיק בידיו כוח רב, ינצל את ההזדמנות כדי להישאר בכנען ולא לשוב למצרים [חזקוני]. בנוסף, עצם הבקשה להיקבר בכנען הבליטה מחדש את מוצאו הזר של יוסף, עובדה שהייתה לצנינים בעיני המצרים [רש"ר הירש]. דעה נוספת גורסת שדווקא משום ששנות הרעב הסתיימו, כוחו הפוליטי של יוסף ירד, ולכן נזקק למתווכים [ברכת אשר].
פנייתו של יוסף אל שרי פרעה משלבת תקיפות ונימוס של מדינאי מנוסה. המילה וַיְדַבֵּר מבטאת החלטיות, בעוד שהבקשה אִם נָא מָצָאתִי חֵן משדרת אדיבות רבה [רש"ר הירש]. המילה נָא משמעותה כאן לשון בקשה, אך היא גם מדגישה את מימד הזמן – עכשיו, מיד. יוסף מאיץ בהם לפעול ללא דיחוי מחשש לעיכוב בקיום השבועה לאביו, ומדגיש שזו העת היחידה שבה הם יכולים להראות לו חסד, שכן לא נזקק להם לדבר אחר [אור החיים].
כאשר יוסף מבקש דַּבְּרוּ נָא בְּאׇזְנֵי פַרְעֹה, הוא אינו מבקש מהם רק להיות מעבירי מסר טכניים. הוא דורש שהדברים "ייכנסו לאוזניו" של המלך, כלומר שהשרים יוסיפו דברי ריצוי משלהם ויחברו את בקשתם לבקשתו כדי לשכנע את פרעה להסכים [אור החיים, העמק דבר].
הפסוק הנוכחי והפסוק שאחריו רצופים בשימוש משולש במילה לֵאמֹר. חזרתיות זו משקפת את שרשרת העברת המסר: תחילה דברי יוסף לשרים, לאחר מכן דברי השרים לפרעה בשם יוסף, ולבסוף ציטוט צוואתו של יעקב [ביאור יש"ר]. יש המפרשים את המורכבות התקשורתית הזו כמהלך מתוחכם של יוסף, שנועד להפעיל לחץ סמוי על פרעה. יוסף רמז לפרעה דרך השרים שאם יאלץ אותו להפר את השבועה לאביו, יוסף ירגיש משוחרר להפר שבועות סודיות אחרות שנשבע לפרעה עצמו. שיתוף בית פרעה נועד ליצור עדים ללחץ שמופעל עליו, כך שאם ייאלץ לחשוף סודות מדינה, הדבר יתקבל כצעד מוצדק ולא ככפיות טובה [אלשיך].