בראשית, פרק נ׳, פסוק ד׳

כאשר וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ, תקופת האבל על יעקב המוגבלת לשלושים יום, יוסף אינו יכול לגשת ישירות למלך משום שלבוש האבלות שלו מונע ממנו להיכנס לארמון. לכן הוא משתמש במתווכים ופונה אֶל בֵּית פַּרְעֹה כמהלך עקיף שנועד לרכך את בקשתו לצאת לכנען, מתוך חשש שפרעה יסרב לאבד את הברכה שהביאה המשפחה למצרים או יחשוד שיוסף מתכנן לעזוב לתמיד. פנייתו משלבת החלטיות של שר בכיר עם נימוס זהיר, והוא מדגיש אִם נָא מָצָאתִי חן בעיניהם כדי לרמוז שזוהי הזדמנות נדירה עבורם לגמול לו חסד. הוא מזרז אותם במילים דַּבְּרוּ נָא כדי שלא לעכב את קיום השבועה לאביו, ומבקש שידברו בְּאׇזְנֵי פַרְעֹה כלומר שיוסיפו דברי ריצוי ושכנוע משלהם. המילה לֵאמֹר מורה לשרים לחזור במדויק על ניסוח בקשתו המנומסת, ובכך משרטטת את שרשרת המסירה מיוסף, דרך השרים, ועד להצגת צוואת יעקב בפני המלך.