מסע ההלוויה של יעקב אבינו ממצרים לארץ כנען אינו רק מסע טכני של קבורה, אלא אירוע רב־רושם המאגד בתוכו כבוד מלכים, דילמות גיאוגרפיות ומנהגי אבלות קדומים. התחנה המרכזית במסע זה חושפת את עוצמת השפעתו של יעקב על סביבתו, ואת המורכבות של פרידת בניו והעמים השכנים ממנו.
השיירה עשתה את דרכה במסלול עוקף וארוך, אל המקום אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. הדרך הטבעית והקצרה ממצרים לחברון אינה מצריכה הגעה לירדן כלל, והפרשנים מציעים מניעים שונים לעיקוף זה. גישה אחת מסבירה כי ההולכים העדיפו מסלול ארוך דרך עבר הירדן המזרחי כדי להימנע ממעבר בארץ פלשתים, מחשש שהעמים המקומיים יראו בשיירה המצרית העצומה איום צבאי [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הסבורים כי יוסף האריך את הדרך במכוון כדי לאפשר לאומות נוספות, כמואב והכנענים, להצטרף למסע ולחלוק כבוד אחרון ליעקב [העמק דבר]. פרשנות נוספת מדגישה את חשיבות המיקום הגיאוגרפי, ומסבירה כי הציון "עבר הירדן" מכוון דווקא לארץ כנען גופא, כדי ללמד שיוסף הקפיד לקיים את ימי האבל בתוך גבולות הארץ הקדושה ולא מחוצה לה [ביאור יש"ר].
בהגיעם ליעד, הם עוצרים בגֹּרֶן הָאָטָד. רוב הפרשנים מסבירים כפשוטו כי המקום נקרא כך משום שהיה זה גורן (מקום לדישת תבואה) שהיה מוקף בגדר של שיחי אטד, שהם מין ממיני הקוצים. אולם, גישה מדרשית רחבה מפרשת את השם על שם מאורע ייחודי שהתרחש שם: כל מלכי כנען ונשיאי ישמעאל ועשיו יצאו אל השיירה במטרה להילחם. אך כאשר ראו שיוסף תלה את כתרו על ארונו של יעקב לאות כבוד, עמדו כולם, הסירו את כתריהם – שלושים ושישה במספר – ותלו גם אותם על הארון. ריבוי הכתרים שהקיפו את הארון יצר מראה המזכיר גורן המוקף בסייג של קוצים [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה, שפתי כהן].
פירוש אלגורי ייחודי קושר את המקום למצב הכלכלי במצרים. על פי מסורת חז"ל, הרעב במצרים פסק בזכות הגעתו של יעקב, אך התחדש עם מותו. המצרים, שהבחינו פתאום בגורן המוקף קוצים מכל עבר ללא פתח גישה, הבינו את הרמז: ה"גורן" מסמל את השפע והמזון שהיו נגישים להם בזכות הצדיק, וה"קוצים" מסמלים את הרשעים המונעים גישה לשפע זה. הבנה זו היא שגרמה להם לבכות מרה, שכן הבינו שהרעב הכבד עומד לחזור [כלי יקר].
במקום זה נערך מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד. ההספד היה "גדול" באורכו ובריבוי הדברים שנאמרו בו, ו"כבד" משום שהיו אלה דברים חודרים שיורדים לחדרי הלב [העמק דבר]. ההספד הקיף את כל תשעת סוגי הקינות והיללות המוזכרים בנביאים, וכלל את סיפור חסדיו וייחוסו של יעקב [רבנו בחיי, רבנו חננאל]. עוצמת ההספד התעוררה דווקא בתחנה זו משום שכאן הצטרפו לשיירה קרובי משפחה נוספים – אלופי עשיו ונשיאי ישמעאל. טבעו של עולם הוא שכאשר קרובים חדשים מגיעים למקום האבל, הבכי מתעורר ומתחדש בעוצמה [בכור שור, חזקוני]. מהותו העמוקה של ההספד נעוצה גם בשורש המילה "ספד", שמשמעותה להעניק לאדם, לאחר פטירתו, את המקום והמעמד הראויים לו בזיכרון הציבורי ולנצח [רש"ר הירש]. גודל המעמד היה כה רב, עד שאפילו סוסים וחמורים הולבשו בבגדי אבלות, כמנהג קבורת שרים [תורה תמימה].
לבסוף, יוסף מקיים אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים. ציון זמן זה מעורר פליאה בקרב הפרשנים, שכן ההלכה קובעת שדיני האבלות חלים רק לאחר סתימת הגולל וקבורת המת, ואילו כאן האבל נערך בטרם הקבורה. הפרשנים מסכימים כי מדובר במקרה חריג ומציעים לכך מספר טעמים. ראשית, מבחינה מעשית, מאחר שיעקב נחנט במצרים, לא היה חשש שגופתו תסריח, ולכן ניתן היה להתעכב לפני הקבורה [ביאור יש"ר]. שנית, מבחינה מדינית, יוסף ידע ששרי פרעה וזקני מצרים שליוו אותו לא יוכלו להמתין שבעה ימים נוספים לאחר הקבורה בארץ זרה כדי ללוותו באבלו, ולכן בחר לקיים את האבל מיד עם ההגעה לתחום ארץ ישראל, לפני שיתפזרו [שפתי כהן]. מעבר לכך, פרשנים רואים בפסוק זה עדות היסטורית מרתקת לכך שמנהג האבלות בן שבעת הימים, בדומה למנהגי תענית וניחום אחרים, היה מסורת קדומה שהייתה נהוגה באומה ובעמי קדם עוד הרבה לפני מתן תורה, והתורה שבעל פה שימרה מנהג אבות זה וקיבעה אותו לדורות [חתם סופר, אם למקרא].