תארו לעצמכם שאתם יוצאים למסע ארוך מאוד, לא בשביל לטייל, אלא כדי לתת כבוד אחרון לאדם שאתם מאוד אוהבים. זה בדיוק מה שקרה כשיוסף והאחים, יחד עם שיירה ענקית של שרים ואנשים חשובים ממצרים, לקחו את יעקב אבינו לקבורה בארץ כנען.
במקום ללכת בדרך הקצרה ביותר, הם עשו סיבוב ארוך והגיעו אל עֵבֶר הַיַּרְדֵּן. למה הם האריכו את הדרך? הם פשוט רצו להימנע מלעבור בארץ פלשתים. השיירה שלהם הייתה כל כך גדולה, שהם חששו שהפלשתים יחשבו בטעות שזהו צבא מצרי שבא להילחם בהם.
כשהם הגיעו ליעד, הם עצרו במקום שנקרא גֹּרֶן הָאָטָד. זה היה מקום רחב שבו נהגו לאסוף את התבואה, והוא היה מוקף בגדר של שיחי קוצים שנקראים אטד. שם נערך מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד. הספד הוא הזמן שבו מדברים על הדברים הטובים שעשה האדם שנפטר ומכבדים את הזיכרון שלו. הדברים שנאמרו שם היו כל כך מרגשים שהם נכנסו עמוק לתוך הלב. דווקא בתחנה הזו כולם בכו חזק כל כך, כי פתאום הגיעו עוד קרובי משפחה כדי להשתתף בצער, וכשפוגשים קרובים חדשים בזמן עצוב, הבכי והגעגוע מתעוררים מחדש.
באותו מקום, עוד לפני הקבורה עצמה, יוסף קיים אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים. בדרך כלל יושבים שבעה רק אחרי הקבורה, אבל כאן היה מצב מיוחד. יוסף ידע שהשרים המצרים שליוו אותו לא יוכלו לחכות בארץ זרה עוד שבעה ימים שלמים אחרי הקבורה. לכן, הוא בחר לקיים את מנהג האבלות העתיק מיד כשהגיעו, כדי שכל האנשים שבאו מרחוק לכבד את יעקב יוכלו להיות איתו לפני שהם חוזרים הביתה.