לאחר פטירת יעקב, החרדות הישנות צפות מחדש בקרב האחים. הכתוב משרטט את הדרך הדיפלומטית והזהירה שבה הם מנסים להבטיח את שלומם מול מי שבידו הכוח הריבוני, באמצעות מסר מחושב היטב. התזמון לפנייה זו אינו מקרי; בדרכם חזרה מקבורת יעקב, עבר יוסף על פני הבור שאליו השליכוהו אחיו ובירך את ה' על הנס שנעשה לו שם. האחים שראו זאת חששו כי הפצע הישן טרם הגליד וכי טינה עדיין חבויה בלבו, ועל כן מיהרו לפעול [דעת זקנים].
המילים וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף מלמדות כי האחים חששו לגשת אליו ישירות, ולכן מינו וציוו שליחים שילכו אל יוסף במקומם [רשב"ם, ספורנו, בכור שור, נתינה לגר, ביאור שטיינזלץ]. זהות השליחים נתונה לדיון: גישה מרכזית סוברת כי השליחים היו בני בלהה, עמם היה יוסף מיודד עוד מנערותו [רש"י, חזקוני]. בחירה זו הגיונית, שכן האחים לא רצו לחשוף את חרפת מכירת יוסף לאנשים זרים, ומנגד, לא היה זה ראוי ומכובד לשלוח עבדים או את בניהם הקטנים כדי להטיח האשמות באביהם [גור אריה, שפתי חכמים, משכיל לדוד]. מנגד, יש המדייקים מתוך העובדה שהשליח אמר "אביך" ולא "אבינו", כי אכן מדובר היה באנשים אחרים מחוץ למעגל האחים, ויש שאף הצביעו על בלהה עצמה כשליחה [ביאור יש"ר].
הכפילות של המילה לֵאמֹר בפסוק נועדה להנחות את השליחים כיצד להציג את הדברים. האחים ביקשו שהשליח לא יאמר שהוא נשלח מטעמם, אלא יציג זאת כאילו הוא עצמו שמע את יעקב מצווה על האחים למסור ליוסף את הדברים, וכך המסר יתקבל באמינות רבה יותר [ספורנו, אור החיים].
באשר לתוכן המסר, אָבִיךָ צִוָּה, הפרשנים מסכימים כי האחים שינו מן האמת מפני השלום, שכן יעקב מעולם לא ציווה זאת משום שלא חשד ביוסף כלל [רש"י, פרדס יוסף]. ההוכחה לכך שלא הייתה צוואה כזו טמונה במילה וַיְצַוּוּ, המעידה כי הציווי נבע מהאחים עצמם ולא מיעקב [דברי דוד]. יתרה מכך, אילו אכן הייתה זו צוואת יעקב, האחים היו מוסרים אותה פשוט כדי לקיים את דברי המת, ולא מתוך פחד ויראה כפי שמתאר הכתוב [תורה תמימה]. עם זאת, יש המציעים כי יעקב אכן ידע לבסוף על המכירה [ברכת אשר], ורמז על רצונו בשלום בתוך הברכות שנתן ליוסף, שם שיבח אותו על כך שלא ירה חיציו כלפי אלו שמיררו את חייו [העמק דבר].
את התוספת לִפְנֵי מוֹתוֹ מסבירים האחים בכך שיעקב ציווה זאת באותו הזמן, אך לא היה להם פנאי להעביר את המסר עד עתה [ספורנו]. הסבר נוסף הוא שהאחים הדגישו שהצוואה ניתנה טרם נטה יעקב למות, כדי שיוסף לא יחשוב שזו הייתה רק הבטחה שניתנה לאדם גוסס כדי להפיס את דעתו ולא מתוך כוונה אמיתית, אלא ציווי מוחלט ובר תוקף [חתם סופר].