תארו לעצמכם מצב שבו עשיתם פעם טעות ופגעתם במישהו, ואתם חוששים שגם אחרי המון שנים הוא עדיין כועס עליכם. זה בדיוק מה שהרגישו האחים של יוסף אחרי שאבא שלהם, יעקב, נפטר. בדרך חזרה מהקבורה, הם ראו את יוסף עובר ליד הבור שאליו הם זרקו אותו בעבר. יוסף בכלל עמד שם כדי להודות לה' על הנס שקרה לו והציל אותו, אבל האחים נבהלו מאוד. הם חשבו שיוסף עדיין שומר טינה בלב ושעכשיו, כשאבא לא נמצא, הוא יפגע בהם.
בגלל הפחד הגדול שלהם, המילים וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף מראות לנו שהם לא העזו לגשת אליו בעצמם. במקום זאת, הם שלחו אליו שליחים. השליחים האלה היו כנראה בני בלהה, שהיו חברים טובים של יוסף עוד כשהיה נער. האחים בחרו דווקא בהם כי הם לא רצו שאנשים זרים יגלו את הסוד הלא נעים על כך שהם מכרו את אחיהם.
האחים רצו מאוד להשלים עם יוסף ולהרגיע את המצב, ולכן הם מסרו דרך השליחים שאָבִיךָ צִוָּה לסלוח להם. האמת היא שהאחים פשוט שינו קצת את מה שקרה באמת כדי לשמור על השלום. יעקב מעולם לא ציווה דבר כזה, כי הוא בכלל לא חשד שיוסף ירצה לעשות להם משהו רע. כדי שהדברים יישמעו אמינים יותר, הם הוסיפו שיעקב ביקש זאת לִפְנֵי מוֹתוֹ. הם רצו שיוסף יחשוב שזו הייתה בקשה חשובה ורצינית מאוד של אבא שלהם, ושרק עכשיו, אחרי כל הבלאגן, התפנה להם זמן לספר לו על כך.