ברגעיו האחרונים, רגע לפני סיום תקופת החסות שהעניק למשפחתו במצרים, פונה יוסף אל אחיו בפרידה. מילותיו אלו יהפכו לנקודת אור ולעוגן של תקווה שיחזיק את העם לאורך מאות שנות הגלות והשעבוד שעתידות לבוא.
בדבריו אָנֹכִי מֵת, יוסף מציין את עובדת מותו דווקא משום שאחיו האריכו ימים וחיו יותר ממנו [הטור הארוך]. הסיבה לכך שמת לפניהם קשורה לכך שחנט את אביו יעקב, ובכך התייחס אליו כמת, ועל כן נענש ומת בטרם עת [חנוכת התורה]. יוסף מדגיש את הפער בינו לבין בורא עולם: הוא עצמו בשר ודם, היום כאן ומחר בקבר, אך ה' הוא מלך חי וקיים שלעולם לא יעזוב אותם [קיצור בעל הטורים]. יוסף מודע לכך שבחייו הוא שימש להם כמגן וכהגנה, והוא צופה שלאחר מותו יחלו הצרות והשעבוד תחת עול מצרים. לכן, הוא מבקש לנחם אותם שלא ידאגו לפרנסתם ולקיומם, ומבטיח להם שה' ידאג לכלכלתם גם בתוך הגלות וישמור עליהם [העמק דבר, ביאור יש"ר].
ההבטחה המרכזית של יוסף היא וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, כלומר ה' בוודאות יזכור אתכם [ביאור שטיינזלץ]. יוסף אמנם אינו יודע לומר מתי בדיוק יקרה הדבר, אך ברור לו לחלוטין שהגאולה תבוא [ביאור שטיינזלץ]. כפילות הלשון בפסוק אינה מקרית; זוהי מסורת והבטחה שקיבל יוסף מאביו יעקב, וכעת הוא מוסר אותה לאחיו ומשביע אותם להעביר את המילים הללו לבניהם אחריהם. מילים אלו עתידות להפוך לסימן המובהק שדרכו יזהו בני ישראל את הגואל האמיתי שיבוא לגאול אותם [צרור המור].
הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת משמעות המילה יִפְקֹד. גישה אחת מסבירה שהשורש פ.ק.ד קשור למושג של ייעוד ותפקיד (בדומה למילה 'בגד'). יוסף מכין את משפחתו למציאות של גלות, שבה קיומו של עם ישראל בתוך אומה זרה כמצרים אינו טבעי ודורש השגחה מיוחדת. ה' הוא שיעצב את גורלם, ילווה אותם בייסורים שעתידים לבוא, ולבסוף גם יביא לגאולתם [רש"ר הירש]. גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון חסרון, כמו בביטוי "ולא נפקד ממנו איש". לפי פירוש זה, יוסף מרמז להם שה' יפעל במידת הרחמים ויחסיר ויקצר את מניין שנות הגלות הקשות שנגזרו עליהם מראש [קיצור בעל הטורים, פענח רזא].
בסיום דבריו מבטיח יוסף: וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת. מעניין לשים לב שיוסף משתמש בפועל "והעלה", בניגוד ליעקב שהשתמש במילה "והשיב". ההבדל נובע מכך שיעקב דיבר אל בניו שבאו מארץ כנען ולכן שייך לומר להם לשון השבה, ואילו יוסף מדבר אל דור חדש שכבר נולד במצרים, ולכן מתאים לומר להם שיעלו אל הארץ [קונטרס חיבה יתירה]. מתוך הביטחון המוחלט בהבטחה זו שה' יעלה אותם ממצרים, שואב יוסף את הבסיס לדרוש מאחיו בפסוק הבא שיעלו גם את עצמותיו עמהם [רשב"ם, צרור המור]. הוא אינו משביע אותם לקחת את ארונו מיד עם מותו, כפי שעשה יעקב, משום שהוא יודע שלאחיו אין את הכוח והסמכות לעשות זאת באותה עת, והם תלויים בהבטחת הגאולה העתידית [בכור שור].