עמידה מול מלך מצרים בבקשה לעזוב את המדינה, ולו באופן זמני, דורשת דיפלומטיה עדינה ומחושבת. יוסף נדרש לנווט במיומנות בין מחויבותו המוחלטת לצוואת אביו לבין חובתו הפוליטית והמדינית כלפי פרעה, תוך שהוא מסביר את הנסיבות שמאלצות אותו לצאת לארץ כנען.
המילים אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי נבחרו בקפידה. יוסף אינו אומר "נשבעתי לאבי", אלא מציג את עצמו כמי שהושבע על ידי כוח עליון ממנו. הוא רומז לפרעה שאביו הפעיל עליו סמכות מוחלטת, בדומה לאדון המשביע את עבדו, ולכן לא הייתה לו כל ברירה אלא להסכים, ופרעה אינו צריך לכעוס עליו שנשבע ללא קבלת רשות מראש [העמק דבר]. התוספת של המילה לֵאמֹר נועדה להבהיר לפרעה שיוסף אינו מצטט את מילות השבועה המדויקות, אלא מעביר את כוונתה ומהותה [אור החיים].
כדי להצדיק מדוע לא התייעץ עם פרעה לפני שנשבע, יוסף מדגיש את המילים הִנֵּה אָנֹכִי מֵת. הוא מסביר כי השבועה נערכה ברגעיו האחרונים של אביו, ולא היה די זמן לבקש את אישור המלך [אור החיים]. מעבר לכך, ישנה דעה כי יעקב הדגיש שהוא מת דווקא בארץ כנען, משום שמבחינה רוחנית נשמתו לא הסתלקה לחלוטין עד שהובא לקבורה שם, כדי למנוע את טומאת המוות מחוץ לארץ ישראל [פרדס יוסף].
על פי מסורת חז"ל, פרעה ניסה להתחכם והציע ליוסף למצוא דרך הלכתית להתיר את השבועה. יוסף, בתשובה מבריקה, הסביר לו שכשם שאינו יכול להתיר את השבועה שנשבע לפרעה עצמו ללא הסכמתו, כך אינו יכול להתיר את השבועה לאביו ללא דעתו – והרי אביו כבר מת. יוסף לא אמר זאת כקנטור, אלא כהסבר הגיוני הממחיש את תוקפה המוחלט של ההתחייבות [תורה תמימה]. יתרה מזאת, השבועה דרשה מיוסף לעסוק בקבורה בעצמו, ולכן לא יכול היה להסתפק בשליחת נציגים [העמק דבר].
המילה כָּרִיתִי עומדת במוקד הפירוש לפסוק, והפרשנים מציעים לה שלוש משמעויות שונות המשלימות זו את זו:
הגישה הראשונה והפשוטה היא מלשון חפירה. יעקב הכין וחפר את קברו בעצמו עוד בחייו [אבן עזרא, רשב"ם, רש"י, ביאור יש"ר]. הוא לא הסתפק בחפירה רגילה, אלא יצר חריץ וסימן מובהק באדמה, כדי להדגיש את כבודו ולייחד לעצמו קבר נפרד, שכן אין זה מכובד שהבן ייקבר ממש בתוך קבר אביו [העמק דבר].
הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון קנייה ומכר, שכן באזורים מסוימים קראו למכירה "כירה". יעקב מדגיש שרכש את אחוזת הקבר באופן חוקי [רש"י, שד"ל, תורה תמימה].
הגישה השלישית והמדרשית דורשת את המילה מלשון "כרי", כלומר ערימה או תל. על פי מסורת זו, יעקב אסף ערימה עצומה של כל הכסף והזהב שהרוויח בבית לבן, ונתן אותה לעשיו בתמורה לחלקו במערת המכפלה [רש"י, רבנו בחיי]. מדוע שילם יעקב סכום כה מופרז? משום שעל פי הדין, מוכר של קבר משפחתי יכול להתחרט, להחזיר את הכסף ולבטל את המכירה. יעקב נתן לעשיו הון עתק כדי שזה יחוס על הכסף ולא ירצה להחזירו לעולם, וכך הבטיח שהקנייה תהיה חלוטה [תורה תמימה]. יוסף משתף את פרעה בפרט הכלכלי הזה כדי להוכיח לו עד כמה המקום היה חשוב לאביו, שהרי הוציא עליו הון רב, ולכן הבקשה היא בלתי מתפשרת [משכיל לדוד].
לבסוף, יוסף חותם את דבריו במילה וְאָשׁוּבָה. הבטחה זו נועדה בראש ובראשונה להרגיע את פרעה, שלא יחשוש שיוסף מנצל את מסע ההלוויה כדי לברוח ולהשתקע חזרה בארץ כנען יחד עם משפחתו [רשב"ם, ביאור יש"ר]. רובד נוסף ועמוק יותר מציע כי יוסף רומז לפרעה שדבר ה' וצוואת אביו יתקיימו בכל מקרה. אם פרעה יסרב לאשר את המסע, ייתכן שיתרחש נס גלוי ויוסף יילקח לשם בעל כורחו, ואז ספק אם יוכל לחזור. לכן הוא מבקש: תן לי לעלות ברשותך ובאופן טבעי, וכך אוכל להבטיח את שובי למצרים [חתם סופר].