לאחר מות יעקב, עומדים האחים אחוזי אימה מול שליט מצרים, מחשש שעתה ינקום בהם על מכירתו. בניסיון נואש להגן על חייהם, הם שולחים אליו מסר מחושב המשלב ציווי כביכול מפי אביהם הגוסס, יחד עם תחינה אישית שלהם לסליחה.
המילה אָנָּא משמשת כאן כלשון של תחינה ופיוס [אבן עזרא, ביאור יש"ר], והבקשה שָׂא נָא משמעותה סלח נא, מלשון נשיאה ונטילה של העוון מן האדם [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. מתוך החזרה המשולשת על המילה "נא" בפסוק, לומדים הפרשנים כלל בהלכות תשובה: אדם המבקש סליחה מחברו אינו מחויב לבקש יותר משלוש פעמים [תורה תמימה].
בפנייתם, האחים מבקשים סליחה על שני רבדים של חטא: פֶּשַׁע וכן וְחַטָּאתָם. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מבחינה בין השניים: הפשע מתייחס למעשה הזדון והאכזריות שבו רצו להורגו או להשליכו לבור, מעשה שעליו אין להם כל תירוץ. לעומת זאת, החטאת מתייחסת לעצם המכירה לעבד, או לשגגה שבה חשדו ביוסף שהוא מבקש להשתרר עליהם. על חטא זה הם מנסים לספק הצדקה מסוימת באומרם כִּי־רָעָה גְמָלוּךָ – כלומר, התנהגותנו נבעה מכך שאתה הבאת עלינו דיבה רעה תחילה [כלי יקר, העמק דבר]. מנגד, יש המפרשים כי עצם מכירת האח היא הפשע, אך מאחר שמעשה זה הוביל בסופו של דבר לכבודו ולגדולתו של יוסף, הוא נחשב עבורו רק כחטא [שפתי כהן].
המילים וְעַתָּה שָׂא נָא מהוות נקודת מפנה בפסוק. רוב הפרשנים מסכימים כי עד שלב זה, השליחים ציטטו את מה שיעקב כביכול ציווה עליהם לומר, וממילה זו ואילך הם מוסיפים את תחינתם האישית [שד"ל, חזקוני, ביאור יש"ר]. פרשנים רבים מדגישים כי יעקב כלל לא ידע על מכירת יוסף, והאחים בדו את הצוואה מלבם מתוך פחד [שד"ל, הטור הארוך], אם כי יש הסבורים מתגובתו של יוסף כי הוא הבין לפתע שאביו אכן ידע על שאירע [ברכת אשר].
בבקשתם האישית, האחים משנים את התואר שלהם מ"אחים" לעַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ. שינוי זה נובע מהבנתם כי בהתנהגותם הם איבדו את הזכות להיקרא "אחיך", ולכן הם פונים לאחווה מסוג אחר – שותפות באמונה ובברית [רש"ר הירש, שד"ל]. הם מזכירים ליוסף שאמנם אביו מת, אך אלוהיו חי וקיים והם משרתיו [רש"י, בכור שור]. מעבר לכך, מאחר שיוסף עצמו אמר להם בעבר כי ה' הוא ששלח אותו למצרים, האחים טוענים כעת כי הם היו בסך הכל שליחיו וכליו של האל כדי לקיים את גזרתו, ולכן עליו לסלוח למי ששימשו כעבדי אלוהים [תולדות יצחק, ביאור יש"ר]. מנקודת מבט משפטית, מוסבר כי למרות שיוסף הוא כעת מלך שמבחינה עקרונית אינו רשאי למחול על כבודו, האחים מדגישים שהרעה נעשתה בעבר, בהיותו אדם פשוט, ולכן כעת יש בידו את היכולת לסלוח [פני דוד].
תגובתו של יוסף לשמע הדברים היא בכי – וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף. בכיו נובע ממספר סיבות המשתלבות יחד: הוא נכמר רחמים לנוכח מצוקתם וחרדתם העמוקה של אחיו [שד"ל, ביאור יש"ר], והתרגש מעצם הזכרת אהבת אביו [ספורנו, רבנו בחיי]. בד בבד, יוסף בכה מתוך בושה ועלבון על כך שאחיו עדיין חושדים בו שהוא נוטר להם טינה ומבקש להתאכזר אליהם [העמק דבר]. רובד עמוק יותר לבכיו של יוסף חושף טרגדיה היסטורית: הכתוב אינו מציין במפורש שיוסף אכן מחל להם בפה מלא. מאחר שהאחים תלו את מעשיהם בהשגחה האלוהית ושיתפו כביכול את השכינה בחטאם, יוסף הבין שלא יוכל להעניק להם מחילה מוחלטת. בשל היעדר מחילה זו, נותר העוון חתום ונגנז לדורות, עד שבא על עונשו הטראגי במותם של עשרת הרוגי מלכות [רבנו בחיי, שפתי כהן].