יצא לכם פעם להבטיח הבטחה ממש חשובה, כזו שאתם יודעים שתצטרכו לקיים רק בעוד המון המון שנים?
יוסף הצדיק נמצא בסוף חייו במצרים. הוא יודע שמשפחתו, עם ישראל, הולכת להישאר שם עוד זמן רב לפני שתחזור לארץ ישראל. כדי לתת להם תקווה, וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הוא לא מבקש את ההבטחה רק מהאחים שלו, אלא מכל הדורות שעתידים להיוולד. אולי תשאלו, למה יוסף לא ביקש שיקחו אותו מיד להיקבר בארץ ישראל, כמו שעשו ליעקב אביו? יוסף פשוט לא רצה להטריח את אחיו הזקנים במסע ארוך וקשה, והוא גם חשש שפרעה מלך מצרים לא יסכים לכך.
יוסף נותן לבני ישראל הבטחה שהיא גם קוד סודי: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם. הוא אומר להם שיום אחד ה' יראה את הקושי שלהם, ישפוט את המצרים ויגאל אותם. המילים האלו עברו מאב לבן. שנים רבות אחר כך, כשמשה רבנו הגיע ואמר בדיוק את המילים האלו, העם ידע מיד שהוא המנהיג האמיתי שנשלח להציל אותם.
ואז יוסף מבקש את הבקשה האישית שלו: ביום שבו תצאו, וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה, כלומר קחו אותי מהמקום הזה, ממצרים. למה יוסף אמר דווקא את המילה "עצמותי"? הרי יוסף חי במצרים כמו מלך, אכל אוכל מלכים ולבש בגדים מפוארים. כעת, בסוף חייו, הוא רצה להראות ענווה, וביקש שייקחו רק את העצמות שיישארו ממנו.
ההבטחה הזו קוימה בצורה מופלאה. המצרים שקעו את הארון של יוסף עמוק בתוך נהר הנילוס. כשבני ישראל יצאו ממצרים, משה רבנו בעצמו הלך לחפש אותו. הוא עמד על שפת הנהר, קרא ליוסף לעלות, והארון צף מיד על פני המים. וכך, יחד עם יוסף, לקחו בני ישראל גם את העצמות של כל שאר האחים, וכולם זכו להיקבר יחד בארץ ישראל.