חשבתם פעם איך אפשר לשמור על תקווה גם כשנמצאים רחוק מהבית במשך המון שנים? יוסף חי במצרים והיה שליט חשוב מאוד במשך שמונים שנה, אבל הוא אף פעם לא שכח מי הוא ומאיפה הוא בא. הוא שמר על השם שלו ועל הזהות שלו, והראה לכולם איך אפשר להישאר קרובים לה' גם כשנמצאים בארץ אחרת. כשהגיע הזמן שלו להיפרד מהעולם, הרופאים המקומיים טיפלו בו. וַיַּחַנְטוּ אותו, כלומר הם השתמשו בבשמים מיוחדים כדי לשמור על הגוף שלו שלם למשך שנים רבות. לאחר מכן, וַיִּישֶׂם - הוא הונח על ידי אנשים אחרים בתוך בָּאָרוֹן, ארון עץ מיוחד שהוא בחר והכין לעצמו עוד כשהיה בחיים.
בניגוד לאבא שלו יעקב שנקבר באדמה, יוסף לא נקבר. הארון שלו נשאר מעל פני הקרקע. יוסף רצה שהארון יהיה גלוי לעיני בני ישראל, כדי שיראו אותו בכל יום ויוכלו לקחת אותו איתם בקלות ביום שבו ה' יגאל אותם. המצרים, שמאוד אהבו את יוסף בגלל כל הטוב שהביא להם, רצו שבני ישראל יישארו אצלם לתמיד. לכן, כשהארון נשאר בְּמִצְרָיִם, הם ניסו להחביא אותו בתוך מי נהר הנילוס כדי שאחיו לעולם לא ימצאו אותו. אבל שנים רבות אחר כך, משה רבנו התאמץ מאוד, מצא את הארון והעלה אותו מהמים. הארון של יוסף לא היה סמל לעצבות, אלא מקור עצום של תקווה שהזכיר לבני ישראל שהם לא לבד, ושיום אחד הם יחזרו הביתה בשמחה.