תארו לעצמכם שהייתם צריכים להעביר חפץ יקר וחשוב מאוד ממקום למקום. בטח הייתם שומרים עליו מכל משמר ולא נותנים לאף אחד אחר לגעת בו. כך בדיוק הרגישו בני יעקב כשיצאו למסע הארוך ממצרים לארץ כנען. לכן נאמר וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו, כלומר, רק הבנים של יעקב נשאו את המיטה שלו על הכתפיים שלהם מתוך כבוד עצום לאביהם. הם לא הסכימו שאנשים זרים יסחבו אותו, ואפילו לא הנכדים.
הסדר שבו הם הלכו לא היה סתמי. יעקב קבע מראש בדיוק איפה כל בן יעמוד מסביב למיטה, שלושה בנים בכל צד. הסדר הזה תאם בדיוק לאותו סדר שבו שבטי ישראל יחנו בעתיד מסביב למשכן במדבר. לוי לא סחב את המיטה, כי השבט שלו עתיד לשאת את ארון הברית, ויוסף לא סחב משום שהיה מלך חשוב. במקומם, הצטרפו למסע הנכדים אפרים ומנשה, שזכו להיחשב ממש כמו שאר השבטים.
כשהגיעו סוף סוף אל מערת המכפלה, חיכתה להם הפתעה. עשיו הופיע וניסה לעצור את הקבורה. הוא טען שהמקום שנשאר במערה שייך לו. האחים הסבירו שיעקב כבר קנה ממנו את זכות הירושה, אבל עשיו התעקש לראות את שטר הקנייה. מיד נשלח נפתלי, שהיה רץ מהר מאוד, חזרה למצרים כדי להביא את השטר. באותו זמן, חושים, הנכד של יעקב שהיה כבד שמיעה ולא הבין בדיוק למה מחכים, ראה שעשיו פוגע בכבוד של סבא שלו ומונע את הקבורה. הוא פעל מיד והכה את עשיו כדי לעצור אותו. עשיו מת במקום, וכך התגשמה נבואה ישנה של רבקה ששני בניה ימותו באותו היום.
בסוף המסע, מודגש שוב המקום אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר. למה חשוב להזכיר שוב שאברהם קנה את השדה? כדי ללמד אותנו שקבורה במקום מכובד שנקנה כדת וכדין, היא לא רק כבוד גדול ליעקב, אלא גם כבוד עצום לחיים, לבנים שלו, שדאגו להביא את אבא שלהם למנוחה באחוזה כל כך מיוחדת ומפוארת.