רגעיו האחרונים של יעקב מוקדשים לצוואתו המפורטת, בה הוא משרטט במדויק את ההיסטוריה של מערת המכפלה ואת רשימת הנקברים בה. פירוט זה אינו רק סקירה גיאוגרפית, אלא ביסוס משפטי ורוחני של זכות אבות, המדגיש את הרצון העמוק של האדם לנוח על משכבו לצד אבותיו ולצד שותפיו לחיים, תוך הבטחת אחוזת הקבר המשפחתית לדורות.
הפירוט המדויק של שרשרת הקבורה נועד להוכיח כי גם לאחר מאתיים שנה, זכויות הקניין נשמרו בסדר משפטי מופתי [רש"ר הירש]. יעקב מונה את הנקברים כדי לנשל באופן שיטתי טוענים פוטנציאליים לירושה: אזכור קבורת אברהם מפקיע את זכותם של בני חת המוכרים; אזכור יצחק ממעט את חלקו של ישמעאל; וההצהרה וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה נועדה לנשל את עשו [אור החיים, מלבי"ם]. יעקב מדגיש כי בכך שקבר את לאה, הוא כבר החזיק במערה בפועל, ומונע מעשו לערער ולטעון כי בתור הבכור המערה שייכת לו, שכן אין לשתי משפחות שונות אחוזת קבר משותפת [רמב"ן, בכור שור, הטור הארוך]. משום שיעקב צפה את זדונו של עשו ומשפחתו, לקח עמו יוסף רכב ופרשים להלוויה. ואכן, מסורות קדומות מספרות כי צפו, נכדו של עשו, פתח במלחמה כנגד יוסף בדרך לקבורה. יוסף ניצח במערכה, ואף לא אחד מאחיו נפל בה, בזכותם של יעקב ויוסף [רמב"ן, הטור הארוך, צאינה וראינה].
הפרשנים עומדים על שינויי הלשון הבולטים בפסוק. כאשר יעקב מדבר על אביו, הוא אומר שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק בלשון רבים וסתמית, ואינו אומר "קברתי". הסיבה המרכזית לכך היא שיעקב סירב לשתף את שמו עם עשו הרשע, שהשתתף עמו בקבורת אביהם [רד"ק, רמב"ן, צאינה וראינה]. בנוגע לאמו, וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ, יעקב נוקט בלשון זו משום שנעדר מהלווייתה, שכן היא הלכה לעולמה בעת ששהה בבית לבן או בדרכים [שד"ל, קונטרס חיבה יתירה]. לעומת זאת, את המילים וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה הוא אומר בלשון יחיד, שכן הוא קבר אותה לבדו, ללא בניו שהיו באותה עת ברעיית צאן או במצרים [קונטרס חיבה יתירה].
קושי הלכתי עולה מכך שיעקב קורא להוריו בשמותיהם הפרטיים, דבר שנחשב בדרך כלל לפגיעה בכבודם. יש המתרצים כי האבות קיימו רק את גופי התורה ולא את תקנות חכמים המאוחרות [פרדס יוסף]. גישה מעמיקה יותר מסבירה כי שמותיהם של שלושת האבות אינם שמות מקריים, אלא שמות שניתנו להם מפי ה׳ עוד טרם לידתם, ומעידים על מעלתם הרוחנית העליונה. לכן, קריאתם בשמות אלו אינה פחיתות כבוד, אלא כבודם הגדול ביותר [הכתב והקבלה].
עוד עולה מן הפסוק כי המערה נועדה מראש להכיל בדיוק שלושה אבות ושלוש אימהות. משום שעם קבורת יעקב ולאה הושלם מניין הזוגות, ידע יוסף מראש כי אין לו מקום במערה ולכן לא ביקש להיקבר בה [רמב"ן, צאינה וראינה].
לבסוף, בולט חסרונו של התואר "אשתי" ביחס ללאה, בניגוד לשרה ולרבקה שכונו "אשתו". הסיבה לכך היא שיעקב שמר את התואר הזה באופן בלעדי לרחל [ברכת אשר על התורה]. אף על פי כן, יעקב בוחר להיקבר לצידה של לאה, שכן היא נחשבת למחצית מגופו, וכאשר חצי אחד קבור שם – הרי שראוי שגם החצי השני יצטרף אליו [שפתי כהן], מתוך התפיסה שמי ששימש את האדם וחי לצידו בחייו, ראוי שינוח לצידו גם במותו [העמק דבר].