ברכתו של יעקב ליוסף חורגת מדימויי בעלי החיים שאפיינו את ברכות שאר השבטים, ולוקחת אותנו אל עולם הצומח, אל תיאור של חיוניות מתפרצת, יופי נדיר ועמידות רוחנית. הפסוק מציג תמונה פיוטית כפולה, אשר זכתה לשני נתיבי פרשנות מרכזיים: האחד בוטני וציורי, והשני מתמקד בחן האישי, בניסיון המוסרי ובהגנה מפני עין הרע.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קוראת את הפסוק כדימוי חקלאי לגפן פורייה או לאילן משגשג. לפי קו זה, המילה בֵּן אינה מתארת ילד, אלא משמעותה נטע, סעיף או ענף של עץ מניב [רמב"ן, אבן עזרא, רד"ק, שד"ל]. המילה פֹּרָת נגזרת מלשון פריון, צמיחה והוצאת פארות [אבן עזרא, רד"ק]. אותו ענף פורה נטוע עֲלֵי־עָיִן, כלומר על יד מעיין מים חיים, מה שמבטיח לו לחות מתמדת ומונע מעליו לנבול [רמב"ן, ספורנו, רד"ק, שד"ל]. מתוך אותו ענף מרכזי יוצאות בָּנוֹת, שהן היונקות, הבדים והענפים הקטנים [רמב"ן, רד"ק, ספורנו]. צמיחתם כה עזה ופראית, עד שכל אחת מאותן יונקות צָעֲדָה עֲלֵי־שׁוּר – טיפסה, התפשטה וגבהה מעל החומות הבצורות והגדרות המקיפות את המטע [אבן עזרא, רד"ק, ספורנו].
דימוי זה נושא בחובו רמזים היסטוריים ואישיים: הכפילות של הצירוף בֵּן פֹּרָת רומזת לשני השבטים העתידים לצאת מיוסף, אפרים ומנשה, שיזכו לנחלה כפולה ולריבוי עצום [רמב"ן, רבנו בחיי, נתינה לגר]. יתרה מזאת, הפריצה של הענפים מעבר לחומה מסמלת את סיפורו של יוסף עצמו: כשם שגפן הנמצאת מאחורי חומה אינה נראית עד שענפיה גולשים מעליה, כך יוסף היה נסתר ואבוד מעיני אביו, עד שפתאום נגלתה תפארתו לעיני כל [ספורנו].
נתיב פרשני שני, הנשען על מדרשי חז"ל, עוזב את עולם הצומח ורואה בפסוק תיאור של יופיו הפיזי של יוסף, צדקתו והשגחת ה' עליו. כאן, בֵּן פֹּרָת מתפרש כ"בן חן", מלשון המילה הארמית 'אפריון' [רש"י]. יש הסבורים כי המילה רומזת להיותו 'פותר' חלומות, שבזכותם עלה לגדולה [בעל הטורים, שפתי כהן], או שהיא מזכירה את הפרות מחלום פרעה שדרכן צמח [צרור המור]. החן של יוסף היה נטוי עֲלֵי־עָיִן, כך שכל עין שראתה אותו נמשכה אליו [רש"י].
מתוך יופיו יוצא הדופן נגזר המשך הפסוק: בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי־שׁוּר. אלו הן בנות מצרים ונשות השרים. כאשר יוסף יצא למלוך והורכב במרכבת המשנה, היו הנשים צועדות ומטפסות על חומות העיר רק כדי להסתכל ביופיו [רש"י, רשב"ם, כלי יקר, אור החיים]. למרות זאת, יוסף שמר על טהרתו; הוא לא נשא את עיניו אליהן, אלא עיניו צעדו מעל החומה, כלומר הביטו כלפי מעלה מבלי להחזיר להן מבט [אלשיך].
בזכות אותה שמירת עיניים – בין אם בסירובו להביט באשת פוטיפר ובמה שאינו שלו [כלי יקר, אור החיים, פני דוד], ובין אם בזכות מעשהו בילדותו, כאשר מתח את קומתו והסתיר את אמו רחל מפני עינו הרעה של עשו [רש"י, צאינה וראינה] – זכה יוסף לברכה מיוחדת: עין הרע אינה שולטת בו ובזרעו לעולם [רש"י, כלי יקר, תורה תמימה]. הברכה עֲלֵי־עָיִן מבטיחה כי זרעו של יוסף יהיה מוגן ועליון על כל עין רעה שינסו להטיל בו.
מבחינה לשונית, הפרשנים מתייחסים למבנה המיוחד של הפסוק. הכפילות בתחילתו אופיינית לשירת המקרא, שבה חציו הראשון של הפסוק מתחיל רעיון וחציו השני חוזר עליו ומשלים אותו [רשב"ם]. העובדה שהמילה בָּנוֹת כתובה בלשון רבים ואילו הפועל צָעֲדָה נכתב בלשון יחיד, מוסברת בכך שהכוונה היא ש"כל אחת ואחת מן הבנות צעדה" [אבן עזרא, רשב"ם, שפתי חכמים], או שזהו משפט תקין המקובל בשפות שמיות עתיקות, שבהן ריבוי של עצמים דוממים או צמחים מקבל פועל בלשון נקבה יחיד [שד"ל].