פסוק זה מהווה נקודת מעבר בברכת יעקב ליוסף; לאחר תיאור צרותיו של יוסף בעבר וניצחונו עליהן, הפסוק עובר להבטחה ולתפילה לקראת העתיד. הברכה מקיפה את כל רבדי הקיום, החל מהשגחתו העליונה של ה׳, דרך איתני הטבע ועד לפריון האדם והחי.
הפרשנים מסבירים כי מבחינה תחבירית, האות מ"ם במילה מֵאֵל משמשת גם עבור ההמשך, כאילו נכתב "מאל אביך ומאת שדי" [אבן עזרא, רד"ק, טור הארוך]. כמו כן, האות וי"ו במילים וְיַעְזְרֶךָּ ו-וִיבָרְכֶךָּ מתפרשת במובן של "והוא" – כלומר, והוא יעזור לך והוא יברך אותך [מזרחי].
מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהפסוק תולה את הצלחתו של יוסף בזכות אבותיו ובסיוע האלוהי שליווה אותו. יעקב אומר ליוסף כי הכוח שבו ניצל מצרותיו, והיכולת שלו להפוך את שונאיו לאוהביו בדרכי שלום, נבעו מאלוהי אביו [העמק דבר]. ה׳ היה עם יוסף וסייע לו לעמוד בניסיון מול אשת פוטיפר מבלי לחטוא [רש"י, אור החיים, בכור שור]. בזכות עמידה זו, ה׳ ימשיך לעזור לו ולברך אותו באופן ישיר, ללא מתווכים או מלאכים [ספורנו]. הברכה ניתנת בשם שַׁדַּי, המבטא את ההשגחה הפרטית והניסים הנסתרים [מלבי"ם], וכן את הגבולות והמידות המדויקות שהציב ה׳ בבריאת הטבע, שדרכם יושפע השפע ליוסף [העמק דבר].
בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת
מכאן עובר הפסוק לפרט את ברכות הממון, המזון והחקלאות. בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל מתייחסות לתנאים האידיאליים המגיעים מלמעלה: טל, גשם בעיתו ואור השמש. מנגד, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת מתייחסות למים התת-קרקעיים: מעיינות ונחלים. הפרשנים מתארים מערכת יחסים הרמונית בטבע שבה הגשמים היורדים מלמעלה מעוררים את מי התהום שלמטה לעלות ולהשקות את הארץ. התהום מתוארת כ"רובצת" משום שהמים ממתינים בבטן האדמה עד לבוא העת שבה יפרצו החוצה. כך, נחלתו של יוסף תהיה מבורכת בלחלוחיות תמידית, ואפילו בשנות בצורת יעלו מי התהום וישקו את גידוליו [רד"ק, מלבי"ם, בכור שור, העמק דבר].
בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם
לגבי סיום הפסוק, קיימות שלוש גישות פרשניות עיקריות:
הגישה המרכזית מפרשת זאת כפשוטו – ברכה לפריון ולריבוי טבעי, כהיפוך לקללה התנ"כית "רֶחֶם מַשְׁכִּיל וְשָׁדַיִם צֹמְקִים" (הושע ט). הברכה מבטיחה שהנשים והבהמות לא יפילו את עובריהן (וָרָחַם), ושתמיד יהיה להן שפע של חלב להניק ולגדל את הוולדות (שָׁדַיִם) [רשב"ם, ספורנו, מלבי"ם]. הפרשנים מציינים את הסדר החריג של המילים – הקדמת השדיים לרחם – ומסבירים זאת בכך שהחלב מגיע לשדי האם עוד בטרם הלידה [בכור שור, חזקוני]. הסבר נוסף הוא שזו הבטחה שכל תינוק שייוולד ימצא מיד אם החבוקה בכוח להזינו [רש"ר הירש], או ברכה ייחודית המאפשרת לנשים להניק ולהרות במקביל, מבלי שההיריון יפגע בחלב או להפך [אלשיך].
גישה שנייה, ההולכת בעקבות תרגום אונקלוס, רואה במילים אלו מטאפורה לברכת ההורים. המילה שָׁדַיִם נדרשת מלשון "יורה", כלומר יריית חץ המסמלת את האב המזריע, ואילו הרָחַם מסמל את האם הקולטת את הזרע. לפי פירוש זה, הפסוק מברך את המולידים והיולדות [רש"י, גור אריה, רבינו בחיי].
גישה שלישית מחברת מילים אלו להמשך הברכה החקלאית. לפי תפיסה זו, השָׁדַיִם משולים לשמיים הממטירים גשם ומניקים את הצמחים, והרָחַם משול לארץ הקולטת את המים ויולדת את הפירות והתבואה [אבן עזרא, רד"ק, אם למקרא].