ברכתו של יעקב ליהודה עשירה בדימויים עזים מעולם החי, ומשרטטת את אופיו של יהודה, את גבורתו הצבאית ואת המסלול ההיסטורי של שושלת המלוכה שעתידה לצאת ממנו. יעקב משלב בדבריו רמזים לעברו של יהודה לצד נבואות על עתיד זרעו, תוך שימוש בהקבלה לשלבי התפתחותו של האריה.
הפרשנים עומדים על הכפילות בביטוי גּוּר אַרְיֵה, המשלב את האריה הצעיר והבוגר יחד. הגישה המרכזית רואה בכך תיאור של שלמות פיזית ומנהיגותית: יהודה ניחן בזריזות, בקלות ובאומץ הלב של הגּוּר, יחד עם הגבורה, שיקול הדעת והעוצמה של האַרְיֵה הבוגר [רשב"ם, מלבי"ם, רש"ר הירש]. פרשנות אחרת מציעה כי המילה גּוּר אינה מציינת גיל, אלא נגזרת מלשון התגרות, כלומר אריה שמתחרחרים בו ומעוררים את זעמו, שאז הוא מסוכן פי כמה [הכתב והקבלה].
מעבר לתיאור הפיזי, המעבר מגּוּר לאַרְיֵה מסמל את התפתחותה ההיסטורית של מלכות בית דוד. בתחילת דרכו היה שבט יהודה כגור קטן – החל משופטים כעתניאל בן קנז, ועד לדוד המלך בראשית דרכו כשהיה נתון למרותו של שאול. אולם לבסוף, כאשר התבססה המלכות ודוד שלט על כלל ישראל, הפך השבט לאריה אדיר [רד"ק, רבינו בחיי, אלשיך, רש"י]. לצד זאת, יש המזהים באריה סמל לגבורה מוסרית ורוחנית. כשם שהארי נרתע מטבעו כאשר הוא ניצב מול אדם הנושא את צלם אלוהים, כך גבורתו האמיתית של יהודה (ומלכים כדוד אחריו) מתבטאת ביכולתו לכבוש את יצרו, לחוס על אויביו ולהימנע משפיכות דמים גם כאשר יועציו דוחפים אותו לכך [העמק דבר].
הביטוי מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ זוכה לשני אפיקי פרשנות מרכזיים בקרב המפרשים: הגישה ההיסטורית-צבאית לעומת הגישה המוסרית-אישית.
לפי הגישה הצבאית, המילה עָלִיתָ מתארת עלייה לגדולה וניצחון. יעקב פונה ליהודה ומבטיח לו שלאחר שיטרוף את אויביו במלחמות, הוא יעלה למעונו וישב בארצו לבטח [רשב"ם, שד"ל]. רמז מובהק לכך נמצא במסלולו של דוד המלך, שהתעלה והגיע למלכות דווקא מתוך הטֶּרֶף – החל מהכאת הארי והדוב, דרך הניצחון על גליית הפלשתי, ועד לשלל הרב שלקח במלחמותיו מול האומות [רד"ק, הטור הארוך, רלב"ג, דעת זקנים].
לעומת זאת, שורה ארוכה של פרשנים רואה בביטוי זה שבח מוסרי על כך שיהודה סילק והעלה את עצמו ממעשה של טרף ומוות. לפי קו חשיבה זה, יעקב מנקה את יהודה מהחשד שדבק בו כי הוא זה שטרף את יוסף. יעקב אומר ליהודה: אתה העלית את עצמך מלטרוף את יוסף כאשר אמרת "מה בצע כי נהרוג את אחינו", ובכך הצלת אותו. מעלה זו באה לידי ביטוי גם במעשה תמר, כאשר יהודה כבש את יצרו, הודה באמת ("צדקה ממני") וחילץ את תמר ועובריה ממוות בשריפה [ספורנו, מנחת שי, מזרחי, ריב"א, חזקוני]. על ידי הסתלקותו מן הטרף, זכה יהודה למלכות, בניגוד לראובן שהפסיד את הבכורה והמלכות בגלל ש"עלה" על משכבי אביו [קיצור בעל הטורים]. ברובד עמוק ונסתר יותר, ה"טרף" מסמל את כוחות הטומאה. יהודה ירד למקומות הנמוכים ביותר (כמו במעשה תמר) כדי לטרוף ולהוציא מתוך הטומאה נשמות קדושות וגבוהות כמו פרץ וזרח, שמהם תצמח בסופו של דבר שושלת מלך המשיח [אור החיים].
החלק החותם את הפסוק, כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ, מתאר את המנוחה והביטחון שאחרי הניצחון. מבחינה זואולוגית, טבעו של האריה הוא שכאשר הוא מסיים לטרוף, הוא אינו בורח אלא כורע ורובץ במקומו ברוגע, שכן שום חיה אינה מעזה להחריד אותו [אבן עזרא, תולדות יצחק]. המילה לָבִיא מתפרשת כאן כלביאה השומרת על גוריה בעוז [מלבי"ם], או כאריה מוסת, סוער ומלא להט [רש"ר הירש].
הפרשנים מסבירים כי הדימוי הכפול מכוון לשלבים במלכות בית דוד. דוד המלך אופיין כמי שכָּרַע, תנוחה של אריה דרוך המוקף באויבים ומוכן לזינוק ולמלחמה בכל עת. לעומתו, בנו שלמה המלך מתואר כמי שרָבַץ, סמל לתקופת השלום, ההשקט והביטחון המוחלט, שבה כל העמים יראו מפניו ואיש לא יעז להקימו למלחמה [רד"ק, רבינו בחיי]. יתרה מכך, הרביצה מסמלת גם את תקופות השפל והחורבן של עם ישראל, שגם בהן כוחו של שבט יהודה אינו נעלם לחלוטין אלא רק "רובץ" בהמתנה, עד שיוקם מחדש לעתיד לבוא על ידי מלך המשיח [אלשיך].