בברכתו ליהודה, מעניק יעקב לבנו את שרביט ההנהגה והמלוכה הנצחית, ומבסס את מעמדו כבכיר השבטים שממנו תצמח הנהגת האומה לדורותיה.
המילה שֵׁבֶט מסמלת את סמכות השלטון, בדומה למטה או לשרביט שמחזיק המלך בידו כאות לעוצמתו ולכוחו לרדות בעם [רד"ק, שד"ל, אברבנאל]. המונח וּמְחֹקֵק מתייחס לנותן החוקים, לסופר או לשופט היושב על כיסא המשפט [אבן עזרא, רד"ק, ספורנו, שד"ל]. הביטוי מִבֵּין רַגְלָיו מתפרש לרוב כתיאור פיוטי ליוצאי חלציו, כלומר ששליטים אלו יצאו מזרעו [רד"ק, ספורנו, שד"ל, אברבנאל, תורה תמימה]. עם זאת, יש המפרשים זאת על רקע מנהגי קדם, לפיהם הסופר או המחוקק היה יושב על הקרקע למרגלות כיסאו של המושל, או שהמלך היה מניח את שרביטו בין רגליו [אבן עזרא, שד"ל, חזקוני, רש"ר הירש, העמק דבר].
ההבטחה לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה עוררה דיון נרחב בקרב הפרשנים, שהרי ההיסטוריה מלמדת שמלכות יהודה פסקה פעמים רבות, וישראל נשלטו על ידי מלכים משבטים אחרים או יצאו לגלות. הגישה המרכזית מסבירה כי הכוונה אינה שהשלטון לא ייפסק לעולם, אלא שמרגע שהמלוכה ניתנה ליהודה ולבית דוד, הזכות החוקית למלוך לא תעבור לעולם לשבט אחר. מלכים משבטים אחרים, דוגמת שאול, מלכי ישראל הצפונית או החשמונאים, נבחרו כהוראת שעה או שנענשו על כך שנטלו את המלוכה בניגוד לצוואת יעקב [רמב"ן, אברבנאל]. יתרה מכך, גם כאשר המלכות אבדה לחלוטין בגלות, הדבר אינו נחשב כהסרת השבט והעברתו לאחר, אלא כהפסקה זמנית של המציאות הממלכתית [ספורנו]. גישה משלימה קובעת כי גם בעתות גלות ושעבוד, נשמרה ליהודה שררה מסוימת, כגון ראשי הגלויות בבבל ונשיאי הסנהדרין בארץ ישראל, שהמשיכו להנהיג את העם ולהורות הלכה [רש"י, גור אריה, מלב"ם, תורה תמימה, אברבנאל].
הפסוק מגיע לשיאו במילים עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה. הפרשנים מסכימים כי המילה "עד" אינה מציינת את סיום שלטונו של יהודה, אלא להפך – היא מציינת את נקודת השיא שבה השלטון יתעצם ויתבסס לנצח [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל, רבנו בחיי, אברבנאל]. באשר לזהותו של "שילה", המקורות מציגים מספר אפיקי פרשנות מרכזיים:
הגישה הבולטת ביותר מזהה את שילה עם מלך המשיח. לפי פירוש זה, המילה מורכבת מהמילה "שלו", כלומר המלך שהמלוכה באמת שייכת לו [רש"י, רד"ק, רמב"ן, אברבנאל], או שהיא מלשון "שלווה" ורומזת לשלום הסופי שיביא המשיח [ספורנו].
גישה שנייה מפרשת את המילה שילה כמילה נרדפת ל"בנו" (מלשון השליה שבה עטוף הוולד), והיא מכוונת לדוד המלך, שממנו ואילך התבססה מלכות יהודה [אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל].
גישה שלישית קושרת את שילה לעיר שילה שבנחלת אפרים, ומפרשת את הפסוק על רקע אירועים היסטוריים: יש הסבורים כי הכוונה היא לזמן שבו נחרב משכן שילה, אירוע שסלל את הדרך לבחירת דוד ולעליית מלכות יהודה [אבן עזרא, דעת זקנים, בכור שור]. אחרים רואים בכך רמז לפילוג הממלכה, כאשר השבטים התכנסו בשכם (הסמוכה לשילה) כדי להמליך את רחבעם, אך מרדו בו בהשפעת נבואתו של אחיה השילוני. לפי קו זה, הפסוק מבטיח שגם בעת הפילוג הקשה, השבט לא יסור לחלוטין מיהודה, ושבטי יהודה ובנימין יישארו תחת הנהגתו [רשב"ם, חזקוני, פענח רזא, באור יש"ר, חתם סופר].
לבסוף, המילים וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים מתארות את יחס האומות לאותו מנהיג עתידי. הפרשנים חלוקים על משמעות השורש י.ק.ה: יש המפרשים זאת כלשון אסיפה וקיבוץ, שהעמים יתקבצו סביבו כדי להמליכו ולשרתו [רש"י, רשב"ם, בכור שור, אברבנאל]. אחרים מפרשים זאת כלשון משמעת וקבלת מרות, שהעמים יישמעו להוראותיו ויצייתו לו [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל]. מנגד, יש המסבירים את המילה מלשון חולשה ושבירה (כמו "קהיון שיניים" או ברזל קהה), כלומר שהמנהיג יחליש וישבור את האומות שיעמדו מולו ויכניע אותן תחתיו [רמב"ן, ספורנו, חתם סופר].