ברכתו של יעקב לדן, בכור בני השפחות, מעניקה לו מעמד שווה ובכיר במארג הלאומי של עם ישראל, ומייעדת לו תפקיד מפתח של הנהגה, גבורה ועשיית צדק.
המילים דָּן יָדִין יוצרות משחק מילים לשוני המעיד על מהות השבט [שד"ל, בכור שור]. באשר למשמעות המילה יָדִין, קיימות שתי גישות עיקריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה אינה מתארת ישיבה בבית משפט, אלא יציאה לקרב, הגנה ונקמה באויבים, בדומה לביטוי "כי ידין ה' עמו". כלומר, דן יריב את ריבם של ישראל וינקום את נקמתם [רש"י, רמב"ן, רשב"ם, מזרחי, טור הארוך, שטיינזלץ]. תרגום אונקלוס מחזק כיוון זה ומפרש כי דן יגאל ויושיע את עמו [רמב"ן, נתינה לגר]. מנגד, יש המפרשים את המילה כפשוטה, ששבט דן ניחן באהבת המשפט, בהעמדת דיינים שדנו בשכל ישר, ובהקפדה על שורת הדין [העמק דבר, תורה תמימה].
מחלוקת עמוקה קיימת בשאלה על מי בדיוק נסובה הנבואה. הגישה המרכזית והרווחת ביותר קובעת כי הפסוק מהווה נבואה אישית על שמשון הגיבור, שיצא משבט דן, שפט את ישראל עשרים שנה, והושיע אותם מיד פלשתים [רש"י, רמב"ן, רד"ק, רבינו בחיי, רלב"ג, צאינה וראינה ועוד]. מנגד, יש החולקים בתוקף על גישה זו, בטענה שלא ייתכן שיעקב יתנבא על אדם שסופו הטראגי היה ליפול ביד פלשתים ושעיניו נוקרו. לפי גישה זו, הפסוק אינו עוסק באדם בודד אלא בייעודו הצבאי של שבט דן כולו: בהיותם שבט של גיבורים, הם שימשו כ"מאסף לכל המחנות" במסעות במדבר, והוטל עליהם ללכת בסוף המחנה, להגן על הנחשלים מאחור ולהילחם באומות שרדפו אחריהם [רשב"ם, חזקוני, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. נוסף על כך, בהיותם יושבים בגבול הצפוני של הארץ, הם אלו שהגנו על העם מפני צבאות ארם ובבל [שד"ל].
הצירוף כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מציג מספר רבדים פרשניים המשלימים זה את זה:
ראשית, יש כאן השוואת מעמדות. אף על פי שדן נולד לשפחה (בלהה), יעקב מבטיח לו שמעמדו, גדלותו וזכותו להעמיד מנהיגים ובעלי דגל יהיו שווים לחלוטין לאלו של בני הגבירות, רחל ולאה [אבן עזרא, רד"ק, הדר זקנים, ביאור יש"ר, רש"ר הירש].
שנית, המילה כְּאַחַד מתפרשת כהשוואה ל"מיוחד" שבשבטים, הלא הוא שבט יהודה. כשם שיהודה מוביל בראש המחנה וממנו יצא דוד המלך ששפט והכה את אויביו, כך דן, הנוסע בסוף המחנה, יעמיד שופט מושיע (שמשון) שסמכותו וגבורתו יושוו לאלו של דוד ויהודה [רש"י, רמב"ן, כלי יקר, טור הארוך, רבינו בחיי]. סמיכות זו מלמדת שאין גבהות לב לפני ה', והקטן והגדול שווים לפניו במלאכת ההנהגה ובניית האומה [צרור המור].
שלישית, הביטוי מלמד על אחדות העם ועל חוסר משוא פנים מצד השופט. כאשר שמשון או דייני השבט שפטו את עַמּוֹ, הם לא החניפו לבני שבטם, אלא דנו את כלל ישראל בשוויון גמור, כאילו היו שבט אחד [כלי יקר, אלשיך, פרדס יוסף]. במקביל, שמשון לא דאג רק לשבטו, אלא נקם את נקמת כלל ישראל יחד, שנעשו מאוחדים תחת הנהגתו [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, נתינה לגר]. משום שישראל מאוחדים יחד כאיש אחד, הקב"ה בעצמו דן אותם באופן ישיר, בניגוד לאומות העולם הנידונות על ידי שרים של מעלה [אדרת אליהו].
לבסוף, רובד מדרשי מעמיק דורש את המילה כְּאַחַד כהשוואה ל"יחידו של עולם", ה'. כשם שהקב"ה נלחם באומות לבדו, ללא צבא וללא כלי נשק שגרתיים, כך שמשון פעל באופן יחידני וללא סיוע, כשהוא מכה אלפים בלחי חמור, ופועל בהפתעה, לבדו, כנחש הנושך את עקבי הסוס ומפיל את רוכבו [רבינו בחיי, תורה תמימה, צאינה וראינה, תולדות יצחק].