רגע לפני מותו, אוסף אליו אבי האומה את בניו למעמד פרידה היסטורי. קריאה זו אינה רק הזמנה טכנית לשמוע את דבריו האחרונים, אלא פתיחה נבואית חגיגית, בדומה לשירותיהם של מנהיגים עתידיים כמשה ודבורה [רד"ק].
המילים הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ מהוות הכרזה פומבית לבוא ולהאזין לדברי נבואה וברכה [בכור שור]. מאחר שכלל בני המשפחה והאומה המתהווה לא יכלו להצטופף סביב מיטתו, הקריאה להתקבץ מכוונת לאסיפה במקום רחב ידיים, שבו יוכלו לשמוע את הדברים ככלל האומה [העמק דבר], מתוך הבנה שקיבוץ אמיתי דורש התאספות משותפת של הכלל [צפנת פענח].
בפסוק בולטת הכפילות בפנייה אל הבנים, תוך שימוש בשני שמותיו של האב: יעקב וישראל. הפרשנים מסבירים כפילות זו במספר דרכים. גישה אחת קושרת זאת לתוכן הדברים: הברכות שיבואו בהמשך כוללות שני חלקים נפרדים – הודעת העתידות מחד, ודברי תוכחת מוסר על העבר מאידך, ולכן הפנייה כפולה [ביאור יש"ר]. בהתאם לכך, המילה וְשִׁמְעוּ מתפרשת כקבלת מוסר והוראה לחיים, שכן יעקב לא ציווה עליהם מצוות מעשיות אלא העניק להם הדרכה רוחנית [נתינה לגר].
גישה נוספת מתמקדת בפער המעמדות הנדרש כדי לקבל תוכחה. השם "יעקב" מייצג את התקופה המוקדמת שבה נולדו הבנים, ואילו "ישראל" מסמל מדרגה רוחנית גבוהה. כדי שהבנים יפנימו את המסר ויקבלו את המרות, עליהם לראות את עצמם כ"בני יעקב" במדרגה פחותה, מול "ישראל" במדרגה העליונה [חתם סופר, רבנו בחיי]. יעקב דורש מהם להאזין לו משני טעמים עיקריים: ראשית, משום שהוא "ישראל" הדובר כעת ברוח הקודש, ושנית, משום שהוא אביהם, ולכן ראוי שיקבלו את גזרותיו ועצותיו [העמק דבר]. קבלת דרכו של האב היא הערובה לכך שיזכו לשאת באמת את השם "בני ישראל" ושלא יאבד מהם הטוב העתידי [ספורנו].
רובד פרשני עמוק יותר קורא את המילים אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם כפנייה אל ה' עצמו. לפי פירוש זה, המילה "אֶל" נדרשת במשמעות של שם שמיים, ויעקב למעשה קורא לבניו לשמוע אל אלוהי ישראל, אביהם שבשמים [רבנו בחיי, מנחת שי]. הדבר מתקשר למסורת לפיה יעקב ביקש לגלות לבניו את הקץ, אך הנבואה נסתלקה ממנו. מתוך חשש שמא יש פגם רוחני בבניו, הוא ביקש מהם לכבד את ה' כשם שעשו אבותיו. בתגובה, הרגיעו אותו הבנים והכריזו על אמונתם המוחלטת באל אחד באמירת "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", מה שהוביל את יעקב להשתחוות על מיטתו ולהודות בלחש "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" [רבנו בחיי].