רגעיו האחרונים של יעקב מוקדשים להנחיות מעשיות וברורות הנוגעות לפטירתו ולמקום מנוחתו. לאחר שסיים לברך את בניו, הוא פונה לכולם יחד בציווי משותף הנוגע לקבורתו.
על אף שמוקדם יותר יעקב כבר השביע את יוסף באופן אישי לדאוג להעלאת גופתו ממצרים, כעת הוא פונה אל כל בניו ואומר וַיְצַ֣ו אוֹתָ֗ם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיעקב רצה להבהיר שהאחריות מוטלת על כל האחים בשווה, ועליהם להיות זריזים ושותפים במלאכת הקבורה וללוות את יוסף במסע. מנגד, יש הסבורים [רמב"ן, אברבנאל, הטור הארוך] כי הציווי הכללי נבע מחשש פוליטי: יעקב דאג שמא פרעה לא יעניק ליוסף רשות לצאת ממצרים, ולכן ציווה את כולם כדי לחזק את עמדתו של יוסף מול השלטון המצרי, שייאלץ לכבד שבועה משפחתית רחבה ומקיפה.
יעקב מתאר את מותו במילים אֲנִי֙ נֶאֱסָ֣ף אֶל־עַמִּ֔י. פועל האסיפה בשפה העברית משמעותו הכנסה פנימה, בדומה לאדם המכניס את תבואתו הביתה מפני הגשמים [רש"י]. ביטוי זה אינו מתייחס לקבורה הפיזית באדמה, אלא לפן הרוחני של המוות, שבו הנפש נאספת ומוכנסת אל מקום גניזתה במחיצת הצדיקים, כשהיא משתחררת מכלאה החומרי [מלבי"ם, אם למקרא]. יעקב למעשה אומר לבניו כי בעוד שנפשו האמיתית מתעלה מעצמה אל עולמות עליונים ומתאחדת עם אבותיו ללא צורך בעזרת אדם, הרי שהאחריות והזכות לטפל בגופו הפיזי שנותר מאחור מוטלות עליהם [רש"ר הירש, אלשיך].
לגבי יעד הקבורה, יעקב מבקש: קִבְר֥וּ אֹתִ֖י אֶל־אֲבֹתָ֑י אֶ֨ל־הַמְּעָרָ֔ה. הפרשנים מסכימים כי השימוש במילה "אל" בשתי הפעמים מצריך ביאור. המשמעות הפשוטה היא "עם אבותי" ו"בתוך המערה" [רש"י, רד"ק, מזרחי]. אולם, יש המפרשים זאת כמשפט מקוצר שמשמעותו: קברו אותי ושאוני אל אבותי, אל המערה [רמב"ן, ביאור יש"ר]. גישה ייחודית [העמק דבר] מציעה שהמילה "אל" מבטאת הגעה לתכלית; המערה נוצרה מראשיתה עבור קבורת האבות, ועם קבורתו של יעקב בה, היא משלימה את ייעודה הסופי. מעבר לכך, בחירת המילים נועדה להדגיש בפני האחים שעליהם להשתדל ולהתאמץ במסע עצמו עד שיגיעו אל המערה, ולא לראות את תפקידם כמסתכם רק בעצם פעולת ההטמנה באדמה [גור אריה].
לבסוף, יעקב מפרט את מיקום הקבר: אֲשֶׁ֥ר בִּשְׂדֵ֖ה עֶפְר֥וֹן הַֽחִתִּֽי. האריכות והפירוט ההיסטורי של רכישת השדה נועדו למטרה משפטית מובהקת. יעקב חשש שלאחר שנים רבות של היעדרות מהארץ, יקומו מערערים על הבעלות, בין אם אלו בעליה המקוריים, צאצאי עשו וישמעאל, או תושבי הארץ החתים שלא ירצו לאפשר קבורת זרים בנחלתם. לכן, הוא מפרט בפני בניו את מקור השדה ומזכיר את שטר המקנה, כדי לצייד אותם בכל ההוכחות המשפטיות הנדרשות להוכחת החזקה על המקום ולמנוע כל התנגדות עתידית [אברבנאל, מלבי"ם, אלשיך, ברכת אשר על התורה].