יעקב אבינו פונה לשני בניו הבאים בתור לאחר ראובן, וקושר אותם יחד באמירה נוקבת. החיבור ביניהם שולל מהם את הזכות לרשת את ההנהגה והמלוכה, שכן תכונותיהם המשותפות והשימוש שלהם בכוח אינם ראויים למנהיגים שאמורים להעמיד ארץ במשפט [ספורנו, מלבי"ם].
בקריאתו שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, יעקב אינו מציין עובדה ביולוגית פשוטה, אלא מצביע על שוויון עמוק בטבעם, בדעתם ובעצתם [רמב"ן, אור החיים, העמק דבר]. הפרשנים מסכימים כי אחוותם באה לידי ביטוי בשתי פרשות מרכזיות: מעשה שכם ומכירת יוסף. מחד גיסא, יש באמירה זו לימוד זכות מסוים, שכן הם פעלו מתוך קנאה כנה ואחווה אמיתית לאחותם דינה ונכנסו בעובי הקורה למענה [רמב"ן, כלי יקר, תולדות יצחק, חתם סופר]. מאידך גיסא, אחוותם הפכה להסכמה להרע. לגבי מכירת יוסף, המפרשים מוכיחים בדרך השלילה כי שמעון ולוי הם אלו שיזמו את ההריגה כאשר הכתוב מציין "ויאמרו איש אל אחיו": ראובן ויהודה התנגדו למעשה, בני השפחות לא נטרו ליוסף טינה שלמה, ויששכר וזבולון לא היו מעזים ליזום דיבור כזה בפני אחיהם הגדולים. מכאן ששמעון ולוי הם אלו שחברו יחד למעשה זה [רש"י, גור אריה, משכיל לדוד, פני דוד].
יעקב ממשיך ומוכיח אותם על כך שכְּלֵי חָמָס נמצאים ברשותם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתוכחה נובעת מכך שהם השתמשו בכוחם שלא כדין. במעשה שכם, גם אם נשיא העיר חטא, שאר התושבים לא היו ראויים לעונש מוות, בוודאי לאחר שנימולו ונכנסו בברית עם משפחת יעקב [רמב"ן, רד"ק, כלי יקר]. בכך, הם אימצו למעשה את אומנות הרציחה השייכת לעשו, וחמסו אותה ממנו [רש"י, רבנו בחיי, שפתי כהן]. כמו כן, כלי החמס מתייחסים גם לערמומיות ולתחבולות שבהן השתמשו כדי להפיל את יוסף לבור [הכתב והקבלה, מלבי"ם].
המילה מְכֵרֹתֵיהֶם זכתה למגוון רחב של פירושים. גישה אחת מפרשת זאת מלשון קורבה, משפחה ומולדת, כלומר שעצם אחוותם וקירבתם הפכה לכלי משחית ולחמס [רשב"ם, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. גישה שנייה, הנשענת על חילוף האותיות כ' ו-ג', מפרשת את המילה כ"מגורותיהם". לפי פירוש זה, יעקב מאשים אותם בכך שעשו חמס בארץ שבה גרו כאורחים ותושבים, כנגד אנשים שישבו עמם בשלום [רמב"ן, רד"ק, רלב"ג, מלבי"ם]. דעה נוספת קושרת את המילה למונח שמשמעותו סייף וחרב, כלומר שכלי הזיין שלהם עצמם הם כלי חמס [רש"י, רד"ק, ברטנורא]. פרשנים אחרים רואים במילה רמז למכירה, ומקשרים זאת לעובדה שמכרו את יוסף [אבן עזרא, צרור המור, שפתי כהן], או מפרשים זאת מלשון כרייה וקניין, דהיינו שכלי החמס הם רכושם, פרנסתם וכל חייהם [רמב"ן, אבן עזרא, העמק דבר]. לבסוף, יש המפרשים את המילה מלשון הכרה, שכן טבעם הכעסני ניכר לעין כל במעשיהם [אור החיים, הדר זקנים].