רגעים לפני פטירתו, חותם יעקב את דבריו לבניו, ובכך מסתיים שלב המעבר ממשפחה של יחידים לאומה מאוחדת המורכבת משנים עשר שבטים שונים. הפסוק מסכם את המהות המורכבת והעמוקה של המסרים שהעביר האב למייסדי האומה.
המילים כׇּל־אֵ֛לֶּה שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר באות ללמד כי למרות הדברים הקשים והתוכחות שהטיח יעקב בחלק מבניו, כדוגמת ראובן, שמעון ולוי, כולם שקולים, צדיקים וראויים לברכה, וכולם מהווים יחד את הבסיס השלם של האומה [רש"י, העמק דבר, אלשיך]. המספר שנים עשר אינו מקרי, אלא מבטא שלמות קיומית ורוחנית, בדומה לשנים עשר המזלות, וכאשר השבטים מאוחדים יחד הם מהווים את הבסיס לקיום העולם כולו [רבנו בחיי, מלבי"ם, צרור המור]. הפרשנים דנים בדרך שבה נספרים שנים עשר השבטים בפסוק זה: יש המסבירים כי לוי אינו נספר לעניין נחלת הארץ, ולכן יוסף נספר כשניים – אפרים ומנשה [רד"ק, ספורנו], ואחרים מציעים כי יעקב מנה כאן את שמעון ולוי יחד כשבט אחד, בשל הדיבור המשותף אליהם [אור החיים].
הפסוק ממשיך במילים וְ֠זֹ֠את אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר לָהֶ֤ם אֲבִיהֶם֙ וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם, ומעורר תמיהה בקרב הפרשנים: כיצד ניתן לכנות את דברי יעקב "ברכה", הרי חלק מהאחים ספגו קללות ודברי קנטור?
גישה אחת מסבירה כי התוכחות והדברים הקשים הם עצמם הברכה. עצם העובדה שיעקב חשף בפניהם את עתידם ואת חסרונותיהם, העניקה להם את היכולת לתקן את מידותיהם. כך למשל, פיזורם של שמעון ולוי נועד למנוע ממידת הכעס שלהם להתאחד, ודווקא מתוך הפיזור צמחה הברכה של שבט לוי משרתי ה', ושל שמעון שהשתלב בנחלת יהודה [רלב"ג, אור החיים]. לעיתים, ברכה עמוקה צריכה לרדת לעולם כשהיא מוסווית בלשון של קללה [פרדס יוסף]. בנוסף, עצם העובדה שזכו לנבואה מאת ה' על עתידם, נחשבת לברכה בפני עצמה [רלב"ג, ביאור יש"ר].
גישה מרכזית אחרת מפרידה בין הדברים: המילים "וזאת אשר דבר להם" מתייחסות לנבואות ולתוכחות הספציפיות שאמר יעקב לכל אחד, אך מיד לאחר מכן "ויברך אותם" – יעקב הוסיף ובירך את כל בניו יחד בברכה אבהית, כללית ואוהבת [רש"י, ספורנו, ביאור שטיינזלץ, העמק דבר].
לגבי סיום הפסוק, אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם, הפרשנים מבארים כי משמעות המילה "כברכתו" היא הברכה המדויקת והייחודית שעתידה להתקיים בכל אחד מהם בעתיד, בהתאם לשורש נשמתו, תכונותיו ותפקידו ההיסטורי – כגון מלכות ליהודה, כהונה ללוי ותורה ליששכר [אבן עזרא, רד"ק, ספורנו, אור החיים, רש"ר הירש].
עם זאת, התורה בחרה לסיים במילה ברבים "אֹתָֽם" ולא ביחיד "אותו", כדי ללמד עיקרון עמוק על אחדות ישראל: אף על פי שכל שבט קיבל ברכה וייעוד משלו – כגון גבורת הארי ליהודה או קלות הרגלים לנפתלי – יעקב כלל את כולם בברכות של כולם. לכל שבט יש חלק מסוים במעלות של השבטים האחרים, וההצלחה והשפע של כל יחיד משפיעים לטובה על האומה כולה, שכן כל הענפים השונים יונקים מאותו שורש משותף [רש"י, מלבי"ם, אור החיים, גור אריה, רש"ר הירש].
לבסוף, המילה וְ֠זֹ֠את מסמלת את שרשרת המסורת וההמשכיות של כנסת ישראל. במקום שבו סיים יעקב את ברכותיו לבניו במילה "וזאת", משם בדיוק בחר משה רבנו להתחיל את דבריו כשיצא לברך את העם לפני מותו, בפסוק "וזאת הברכה", וכך נשמר הרצף הרוחני מדור לדור [קיצור בעל הטורים, רבנו בחיי, הדר זקנים].