בלב הברכות לשבטים, לאחר תיאור של גבורה צבאית וטקטיקות לחימה, מופיעה קריאה רוחנית פתאומית. זעקה זו משקפת רגע של פגיעות, שבו מועברת ההכרה כי מעבר לכוח הפיזי ולתכסיסי המלחמה, ההישענות האמיתית והיחידה היא על בורא עולם.
הפרשנים חלוקים בשאלה מה עורר את הקריאה הזו וכלפי מי היא מכוונת. גישה אחת תולה זאת במצבו האישי של יעקב באותם רגעים. יש הסבורים כי יעקב נחלש מאוד מחוליו, והתפלל לה׳ שייתן לו כוח לסיים לברך את שאר בניו [ביאור יש"ר]. עם זאת, פרשנים אחרים דוחים זאת בתוקף, בטענה שיעקב ידע שהוא עומד למות, ותוספת של שעה קלה לחיים אינה יכולה להיות מוגדרת כ"ישועה" [שד"ל, הכתב והקבלה]. דעה נוספת מציעה שיעקב הרגיש שרוח הקודש עוזבת אותו, והתפלל שתשוב אליו [אם למקרא]. כיוון אחר לגמרי קשור למראה הנבואי שנגלה ליעקב: כאשר ראה את דן בנבואה בדמות נחש אימתני, הוא נבהל וביקש מה׳ שיציל אותו [אבן עזרא, הטור הארוך, ביאור שטיינזלץ], אם כי יש שתמהו מדוע נבהל יעקב מהנחש ולא מהאריה שראה בברכת יהודה [תולדות יצחק]. הסבר נוסף גורס כי יעקב עמד לברך את שבט גד ב"מזל טוב", אך מיד עצר את עצמו ושינה את הנוסח, כדי להדגיש שהביטחון צריך להיות בה׳ ולא בכוכבים ובמזלות [שד"ל].
גישה אחרת רואה בפסוק פנייה ישירה אל שבט דן. לפי פירוש זה, המילה לִישׁוּעָתְךָ משמעותה "להושיעך", כלומר יעקב מתפלל שה׳ יושיע את דן וישגב אותו על פני האומות [אבן עזרא, חזקוני, הכתב והקבלה]. הצורך בישועה זו נובע ממקומו של שבט דן במחנה ישראל במדבר: דן היה המאסף שנסע באחרונה. כאשר אויבים היו מתקיפים מאחור, שאר השבטים כבר היו רחוקים ולא יכלו לעזור לו, ולכן דן היה תלוי לחלוטין בעזרת ה׳ [הטור הארוך, מחוקקי יהודה]. בנוסף, טקטיקת הלחימה של דן, המדומה לנחש שנושך את עקבי הסוס, מציבה אותו בסכנה שרוכב הסוס ירוצץ את ראשו בחרבו, ולכן הוא זקוק להגנה אלוהית [אבן עזרא, הטור הארוך, אבי עזר]. מעבר לסכנה הפיזית, ישנה גם סכנה רוחנית: השימוש בערמומיות ותכסיסים בגלות עלול להשחית את המידות. יעקב מתפלל שדן ישמור על תמימותו ויושרו, ולא יהפוך את הערמומיות לחלק מאופיו [רש"ר הירש]. במקביל, דן מאופיין כמי שרודף צדק ודורש משפט ללא פשרות, גם אם הדבר גורם נזק ומוביל לנפילת הרוכב, וזאת מתוך ביטחון מלא בה׳ [אבי עזר].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת את הפסוק לדמותו של שמשון הגיבור, בן שבט דן, שהוזכר ברמז בפסוק הקודם. יעקב חזה ברוח הקודש את גבורתו העצומה של שמשון, אך גם את מפלתו הטראגית, את עיוורונו, מאסרו ועינוייו בידי הפלשתים. כשראה יעקב ששמשון נופל ביד אויביו ושעידן השופטים מסתיים איתו, הוא הבין שתשועת אדם היא זמנית ומוגבלת. לכן קרא כי הוא מקווה לישועת ה׳, שהיא תמידית ואינה תלויה בבשר ודם [רמב"ן, העמק דבר, הטור הארוך, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציינים בהקשר זה את הסכנה שבכוח הפיזי: כאשר שמשון התפאר בגבורתו לאחר שהכה אלף איש בלחי חמור, הוא נענש בצימאון כבד, עד שהודה שהכוח והניצחון שייכים לה׳ בלבד [הדר זקנים, דעת זקנים, אם למקרא]. לבסוף, יש המפרשים שפסוק זה אינו תפילתו של יעקב, אלא מילותיו של שמשון עצמו, או ביטוי מוקדם לתפילתו האחרונה לפני מותו: "זכרני נא וחזקני נא אך הפעם". שמשון ידע שהוא עומד למות עם הפלשתים כשמוטט עליהם את הבניין, אך התפלל לישועת ה׳ כדי לנקום את נקמתו, מתוך הבנה ששכרו האמיתי שמור לו לעולם הבא [רש"י, רבנו בחיי, תולדות יצחק, משכיל לדוד].