דבריו האחרונים של יעקב אבינו לבניו אינם רק בקשה אישית, אלא סיכום משפטי, היסטורי ומוסרי המבסס את בעלותה של המשפחה על אחוזת הקבר. מבחינה תחבירית, המילה מִקְנֵה מתפרשת כדבר קנוי, ומשמעות הכתוב היא שהשדה והמערה שבו הם רכוש שנקנה כדין [ביאור יש"ר, ברכת אשר על התורה].
הפרשנים עומדים על שתי שאלות מרכזיות העולות מן הפסוק: מדוע יעקב מזכיר את קניית הַשָּׂדֶה כאשר עיקר מבוקשו הוא להיקבר במערה, ומדוע הוא מדגיש שהקנייה נעשתה מֵאֵת בְּנֵי חֵת, הרי ידוע שהמוכר הישיר היה עפרון החיתי.
אשר לאזכור השדה, יעקב צפה מראש כי מסע הלוויה שלו יהיה עצום בממדיו. מכיוון שיוסף היה שליט במצרים, היה ברור שיעלו עמו זקני מצרים והמון רב. קניית השדה שסביב המערה נועדה להבטיח שיהיה מקום ראוי להתכנסות ההמונים, מבלי שירמסו שדות זרים ויגרמו נזק שיעורר תרעומת ותביעות מצד מנהיגי המקום [שפתי כהן].
באשר להדגשת בני חת, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שיעקב מבקש להעניק ליוסף, שלא היה נוכח בשעת הקנייה המקורית, גיבוי משפטי מלא. מכיוון שעפרון כבר לא היה בין החיים, היה חשש שיורשיו או תושבי המקום ינסו למנוע את הקבורה [חזקוני, שד"ל]. יעקב מבהיר שהרכישה נעשתה בהסכמתם המלאה ובמעמדם הפומבי של כל בני חת, שהכירו באברהם כמנהיג, ולכן איש אינו יכול להכחיש את המכירה [שד"ל, שפתי כהן]. בנוסף, עצם העובדה שכבר נקברו במקום שלושה דורות של אבות ואמהות, מבססת חזקה משפטית מוחלטת על הנכס [שפתי כהן].
חיזוק נוסף לתוקף המשפטי נובע מדיני המקרקעין. בני חת היו השכנים הגובלים בחלקה, ולפיכך יכלו תיאורטית לדרוש את השטח לעצמם מתוקף זכות קדימה של שכן הגובל בנכס. ההדגשה שהקנייה נעשתה מאת בני חת באה ללמד שהם ויתרו על זכותם זו, ואין להם כל עילה לערעור [אור החיים].
מעבר להיבט המשפטי, מסתתרת כאן גם אמירה מוסרית נוקבת. יעקב מלמד את בניו שאין זה ראוי לאדם להיקבר במקום שיש בו אפילו שמץ של גזל או עוול. כל הסיבות והזכויות של אבות האומה לא היו מועילות אילו האדמה לא הייתה נקנית בהסכמה מלאה ונקייה של תושבי המקום. הקפדה זו על קנייה ללא דופי היא הוראת דרך לדורות כיצד יש לנהוג בכבוד המת ובקבורתו [העמק דבר].