יעקב מעניק ליוסף ברכה החותמת את שרשרת הברכות של האבות, ומעלה אותן לשיא חדש של שפע והתרחבות. ברכה זו אינה רק איחול לעתיד, אלא הצהרה על מהות הכוח הרוחני והגשמי שיוסף עתיד לשאת.
המילים בִּרְכֹת אָבִ֗יךָ גָּֽבְרוּ֙ עַל־בִּרְכֹ֣ת הוֹרַי מציגות השוואה בין הברכות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיעקב מצהיר כי הברכות שהוא מעניק כעת, או אלו שקיבל מה', גדולות ועצומות יותר מאלו שקיבלו אבותיו, אברהם ויצחק. בעוד שברכות האבות היו מוגבלות בגבולות גיאוגרפיים או הוציאו מתוכן צאצאים מסוימים כישמעאל ועשו, ברכתו של יעקב היא נחלה פורצת גבולות שאין לה מצרים, והיא חלה על כל בניו [רש"י, רשב"ם, ספורנו, בכור שור, תולדות יצחק]. מנגד, יש המפרשים כי המילה גָּֽבְרוּ֙ אינה מבטאת עליונות, אלא הצטרפות והוספה. כלומר, הברכות שאני מברך אותך כעת מתווספות ונישאות על גבי התשתית של ברכות אבותי [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל, רש"ר הירש]. זווית נוספת מציעה כי בעוד שהברכות שיעקב קיבל מהוריו הושגו במרמה ובהסתר מפני עשו, הברכה שהוא מעניק ליוסף ניתנת בגלוי ובאופן מפורסם [כלי יקר].
המילה הוֹרַי מפורשת לרוב במשמעות של הריון ולידה, כלומר אברהם ויצחק שהולידו את יעקב [רש"י, רד"ק, שד"ל]. אולם, יש המפרשים מילה זו מלשון "הרים", כהקבלה פיוטית למילה "גבעות" המופיעה בהמשך הפסוק [רשב"ם, רבנו בחיי, רש"ר הירש].
התרחבות הברכה מתוארת במילים עַֽד־תַּאֲוַ֖ת גִּבְעֹ֣ת עוֹלָ֑ם. הפרשנים נחלקים בהבנת המילה תַּאֲוַת. גישה אחת, המבוססת על לשון המקרא, מסבירה מילה זו מלשון קצה וגבול. לפי פירוש זה, הברכה תתפשט עד קצות הארץ, ותתקיים לנצח נצחים, כל עוד "גבעות עולם" – ההרים שהם היסודות היציבים ביותר בטבע – עומדים על תילם [אבן עזרא, רשב"ם, רד"ק, מלבי"ם, ביאור יש"ר].
גישה שנייה מפרשת את המילה תַּאֲוַת מלשון חמדה ורצון. לפי קו מחשבה זה, הברכות של יעקב הן כה גדולות עד ש"גבעות עולם" חמדו אותן. ברובד הסמלי, גבעות עולם מייצגות את האמהות, ובראשן רבקה אמנו, שחמדה והשתוקקה לברכות הללו והזקיקה את יעקב לקבלן מיצחק [רש"י, ריב"א, שפתי חכמים, פענח רזא, דעת זקנים].
כל שפע הברכות הללו תִּֽהְיֶ֙יןָ֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקׇדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו. יעקב חותם את ברכתו בהכתרת יוסף בשם נְזִיר אֶחָיו, ביטוי הזוכה לשני כיווני פירוש עיקריים המשלימים זה את זה:
הפירוש הראשון גוזר את המילה נְזִיר מלשון פרישות והבדלה. יוסף הופרש והורחק מאחיו בעל כורחו כאשר נמכר לעבדות, אך הוא גם נבדל מהם במעלתו המוסרית. הוא שלט ביצריו ובתאוותיו בפרשת אשת פוטיפר, ויש אף המציינים כי מיום שפירש מאחיו נהג כנזיר ולא טעם טעם יין מתוך צער [רש"י, רלב"ג, בכור שור, תורה תמימה, רש"ר הירש, פרדס יוסף].
הפירוש השני גוזר את המילה מלשון נזר ועטרה. דווקא בשל אותה פרישות וצדקות, זכה יוסף להיות המעוטר, השר והמושל על כל אחיו, והוא הראוי ביותר לכך שכל הברכות העליונות יחולו על קדקודו [רשב"ם, ספורנו, רד"ק, חזקוני, מלבי"ם].