ברכת יעקב לשבט יהודה חותמת בתיאור ציורי וחי של שפע חקלאי וכלכלי עצום, תוך שימוש בדימויים גופניים עזים כדי להמחיש את ברכת הארץ. הפסוק מעמיד זה מול זה את היין והחלב, שני סמלים של עושר, שפע ונחלה מבורכת.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, רשב"ם, אבן עזרא, רד"ק ושד"ל] היא שהמילה חַכְלִילִי משמעותה אדמומיות עזה. כפילות האות למ"ד במילה באה להדגיש את עוצמת הצבע וההפלגה שבו [ביאור יש"ר]. מנגד, יש המפרשים מילה זו מלשון "כחול" ואיפור [רמב"ן ומלבי"ם]. כשם שאנשים כוחלים ומאפרים את עיניהם בפוך כדי לייפותן, כך עיניו של יהודה "כחולות" וצבועות מהשפעת היין. המילה עֵינַיִם מתייחסת לא רק לאיבר הראייה אלא למראה הפנים הכללי [רד"ק ובכור שור], והמילה שִׁנַּיִם מופיעה בלשון זוגי משום שהשיניים מסודרות בשתי מערכות בפה [אבן עזרא]. המילה וּלְבֶן משמשת כאן כשם תואר או בסמיכות [אבן עזרא ורשב"ם].
ברמה הפיזית והפשטנית, הפסוק מתאר את אנשי שבט יהודה כמי שצורכים יין וחלב בשפע רב כל כך, עד שניכר רישומם בגופם. מרוב שתיית יין עיניהם ופניהם מאדימים, ומרוב שתיית חלב שיניהם מלבינות [רש"י, רשב"ם ורלב"ג]. מראה זה אינו נתפס כפגם, אלא כביטוי לבריאות, יופי, חיוניות ומראה מלכותי, בדומה לתיאורו של דוד המלך כ"אדמוני עם יפה עיניים" [בכור שור, דעת זקנים ורש"ר הירש]. פרשנים אחרים קוראים את האות מֵ"ם במילים מִיָּיִן ו-מֵחָלָב כמ"ם ההשוואה, כלומר: עיניו יהיו אדומות יותר מן היין עצמו, ושיניו לבנות יותר מן החלב [אבן עזרא, טור הארוך ובכור שור]. הפסוק אף רומז לאיזון בריאותי: שתיית יין חי וחזק עלולה לחמם את הגוף ולפגוע בעצמות, ולכן מיד לאחריו שותים חלב שמרגיע את הרתיחה ומלבין את השיניים [העמק דבר].
מכיוון שעיניים אדומות מיין מתוארות במקומות אחרים בתנ"ך דווקא כתופעה שלילית של שכרות, פרשנים רבים רואים בפסוק אלגוריה גיאוגרפית וחקלאית למקום מושבו של השבט [גור אריה]. לפי גישה זו, המילה עֵינַיִם מסמלת את ההרים הגבוהים שמהם צופים למרחוק, והם יאדימו מרוב הכרמים הרבים הנטועים בהם. המילה שִׁנַּיִם מסמלת את "שיני הסלעים" והבקעות, שילבינו מרוב שפע התבואה ועדרי הצאן שירעו בהם [רש"י, רד"ק, נתינה לגר ורבנו בחיי].
מעבר לרובד הפיזי והחקלאי, הפסוק טומן בחובו משמעויות רוחניות ולאומיות. היין האדום מסמל את חום המלחמה, את מידת הדין ואת הנקמה באויבים, בעוד החלב הלבן מסמל את השלום, הרוגע, מידת החסד ורחמי ה' המלבין את חטאי ישראל [אור החיים, מלבי"ם וצרור המור]. רד"ק מזהה בפסוק רמז לימות המשיח, שבהם יתאחדו השבטים, והשלמות הפנימית תשתקף במראה החיצוני – היין יסמל את החכמה והמעשים הטובים, והשיניים הלבנות יעידו על טוהר וחוזק שאינם כלים.
על בסיס המילה וּלְבֶן, חז"ל דרשו כי המילה חַכְלִילִי נגזרת מלשון "חוכא" (חיוך), ומכאן למדו מסר חברתי עמוק: "טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב" – כלומר, הארת פנים וחיוך לאדם אחר מביאים לו שמחה וטובה גדולים יותר מנתינת משקה פיזי [תורה תמימה]. בנוסף, ישנה דרשה הרואה בלובן השיניים סמל לטוהר מוסרי, המעיד על כך ששבט יהודה שמר על עצמו ממאכלים טמאים וממראות אסורים. אף שאבן עזרא מבקר דרשה זו בחריפות, פרשנים אחרים מגנים עליה ורואים בה עומק רוחני ראוי [אבי עזר ומחוקקי יהודה].