לאחר שיעקב הוכיח וגינה את שלושת בניו הגדולים (ראובן, שמעון ולוי) על מעשיהם, הוא פונה לברך את בנו הרביעי. הפרשנים מסבירים כי כאשר שמע יהודה את תוכחות אביו לאחיו, הוא נרתע ונסוג לאחור מחשש שמא יעקב יוכיח גם אותו על חלקו במכירת יוסף או על מעשה תמר. לכן, יעקב פותח במילת פיוס ומרגיע אותו: אַתָּה אינך כמותם, בך לא נמצא פגם הפוסל אותך מהנהגת המשפחה [רש"י, רד"ק, שד"ל, אלשיך, ביאור יש"ר].
בנוסף, יעקב קושר בין שמו של יְהוּדָה לבין הברכה המיועדת לו. מכיוון שיהודה ידע להודות על האמת במעשה תמר ולא בוש בכך, כך מידה כנגד מידה אחיו יודו לו, יכירו במעלתו ויקבלו את מרותו [כלי יקר, צרור המור].
המילים יוֹדוּךָ אַחֶיךָ מתפרשות בשני אופנים המשלימים זה את זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשמעות אינה רק דברי שבח, אלא מלשון הוד מלכות והמלכה – האחים יודו שאתה הראוי ביותר למלוך עליהם וימסרו לך את השלטון [רשב"ם, ספורנו, רד"ק, רבנו בחיי, דעת זקנים]. מנהיגותו של יהודה הוכחה כבר בעבר, כאשר אחיו נשמעו לעצתו והוא ניצב כראש להם ללא קנאה מצדם [אברבנאל].
הברכה ממשיכה בתיאור גבורתו הצבאית: יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ. ברמה הפשטנית, הפירוש הוא שהאויבים יפחדו מנוכחותך, ינוסו ויפנו אליך את עורפם (גבם), וכך תוכל לרדוף אחריהם ולהכותם מאחור [אבן עזרא, ספורנו, שד"ל, רלב"ג, אדרת אליהו].
מעבר לפשט, פרשנים רבים רואים במילים אלו נבואה היסטורית על דוד המלך, מזרע יהודה, שניצח את כל אויביו ואף העיד על כך בספר שמואל במילים: "ואויבי תתה לי עורף" [רש"י, רד"ק, אור החיים, שפתי כהן]. מדרשים אחרים מקשרים פסוק זה למסורת לפיה יהודה הוא זה שהרג את עשו הרשע כשהכה אותו בעורפו, או מצביעים על כך שהמלחמה היחידה שבה הלוחם מניח את ידו כנגד העורף והפנים היא ירי בקשת, שהייתה מיומנות הלחימה המובהקת של בני יהודה [תורה תמימה, הדר זקנים, צרור המור]. גבורתו של יהודה מיוחדת בכך שאינה נשענת על נשק אכזרי, אלא על עזרת ה' ועל האצילות ויראת הכבוד שהוא מטיל על אויביו [כלי יקר, רש"ר הירש].
הפסוק נחתם בהבטחה: יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ. יעקב משתמש בביטוי "בני אביך" ולא "בני אמך" (כפי שאמר יצחק ליעקב בשעתו), משום שליעקב היו מספר נשים. בכך הוא מבטיח ליהודה שכל השבטים – גם אלו שאינם מאמו לאה – יקבלו את מרותו וישתחוו לו כמלך [רשב"ם, רד"ק, רש"י, בכור שור].
השילוב בין חלקי הפסוק מציג מודל של מנהיג שלם: מצד אחד הוא גיבור מלחמה המכניע את אויביו מחוץ, ומצד שני הוא שליט ישר והוגן המנהיג את עמו בשלום. משום כך, אחיו אינם מקנאים בו, אלא בוחרים להשתחוות לו ולהכתיר אותו עליהם מתוך רצון והסכמה מלאה [העמק דבר, אברבנאל].