דימוי של בהמת משא חסונה הרובעת במקומה משמש כאן כבסיס לתיאור אופיו וייעודו של שבט יששכר. מבעד לתמונה הכפרית הפשוטה, מתגלה דמותו של שבט שבחר לקחת על עצמו עול כבד מתוך השלמה, בין אם בעבודת האדמה ובין אם בהקדשת החיים ללימוד התורה.
הביטוי חֲמֹר גָּרֶם מתאר כפשוטו חמור גדול, חזק ובעל עצמות כבדות, המסוגל לשאת משאות כבדים [אבן עזרא, שד"ל, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. מתוך כך, מתפצלת הפרשנות לשני כיוונים מרכזיים. הגישה הראשונה מתמקדת בהיבט החומרי והחקלאי. בניגוד לזבולון אחיו שהוא סוחר יורד ים, יששכר מתואר כאיש אדמה הניחן בכוח פיזי רב, הקשור לאדמתו ועובד אותה במסירות, מה שמוביל אותו לעושר ולריבוי נכסים [רשב"ם, בכור שור, ביאור יש"ר, תורה תמימה].
הגישה המרכזית השנייה בקרב רוב הפרשנים רואה בחמור החזק סמל רוחני לאדם הנושא עליו את עול התורה והמצוות [רש"י, ספורנו, מזרחי]. יש מן המפרשים המדייקים כי כשם שלחמור יש עצמות חזקות אך בשרו מועט, כך בני יששכר ממעטים בתענוגות הגוף ומכניעים את החומר למען העמל הרוחני בלימוד התורה [רבנו בחיי, צאינה וראינה, הכתב והקבלה]. בנוסף, קבוצת פרשנים מוצאת בביטוי זה רמז למדרש סביב נסיבות לידתו של יששכר. לשיטתם, המילה "גרם" נדרשת גם מלשון גורם, שכן נעירת חמורו של יעקב היא שגרמה ללאה לצאת לקראתו, ובכך הובילה לעיבורו של יששכר [קיצור בעל הטורים, אור החיים, רא"ש, תולדות יצחק, דעת זקנים].
המשך התיאור, רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם, מציין את מקום מנוחתו של החמור, אך המילה עצמה זוכה למספר הסברים. יש המפרשים אותה מלשון שפיתת קדירה על האש, כלומר מקום חם וביתי [אבן עזרא, ספורנו, שד"ל], ויש הרואים בה תיאור של גדרות צאן, תחומי שדות או גבולות נחלה [רשב"ם, בכור שור, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים חלוקים לגבי המשמעות הרעיונית של רביצה זו. גישה אחת מסבירה כי החמור רובץ בין שתי חבילות משא כבדות המונחות על צדדיו, סמל ליכולתו של יששכר לשאת במקביל את עול התורה ואת עול הנהגת המדינה ודרך הארץ [ספורנו, רד"ק, הטור הארוך, רלב"ג]. גישה אחרת רואה ברביצה ביטוי לאהבת השלום והמנוחה של השבט. יששכר מעדיף להישאר בנחלתו, להימנע מיציאה למלחמות או ממסעות מסחר מסוכנים, ואף מוכן לשלם מס כדי לשמור על אורח חייו השקט [רד"ק, מלבי"ם, ביאור יש"ר, חזקוני].
מנגד, פרשנים המדגישים את הפן התורני מסבירים את הרביצה בין הגבולות כדימוי לתלמידי חכמים המכתתים את רגליהם מעיר לעיר כדי להפיץ תורה, ובהיעדר בית קבוע הם נאלצים לנוח בדרכים בין תחומי העיירות [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי]. אחרים רואים בכך סמל לישיבה הקבועה בבתי המדרש, ובפרט לישיבת הסנהדרין בלשכת הגזית ששכנה בין קודש לחול [קיצור בעל הטורים, העמק דבר]. מתוך מנוחה זו נרקמת גם השותפות המפורסמת עם זבולון. בעוד זבולון נע ונד לצורכי מסחר, יששכר נשאר קבוע במקומו, מסתפק במועט וזוכה לתמיכה כלכלית המאפשרת לו להתמסר לחיי הרוח [כלי יקר, הכתב והקבלה, מלבי"ם]. מנוחה זו אינה בטלה, אלא בחירה מושכלת בדרך ממוצעת ומאוזנת המשלבת בין צורכי הגוף לבין עמל התורה [חתם סופר].