דברי הפרידה של יעקב מיוסף מציפים את עברו הסוער של הבן האהוב. בטרם יתואר כיצד עמד יוסף בגבורה מול קשייו ועלה לגדולה, משרטטים הדברים תמונה עזה וקשה של הרדיפות, השנאה העמוקה והעוינות הבלתי פוסקת שחווה לאורך שנותיו, הן מבית והן מחוץ.
הפרשנים נחלקו בשאלת זהותם של אותם רודפים שפגעו ביוסף. גישה אחת סבורה כי הדברים מכוונים כלפי פוטיפר, אשתו, ושרי פרעה, אשר העלילו על יוסף עלילות שווא והשליכוהו לבית הסוהר [רשב"ם, ספורנו, רד"ק]. לשיטה זו, יעקב נמנע מלדבר בגנותם של בניו במעמד הברכה, ולכן כיוון את דבריו למצרים. מנגד, גישה אחרת טוענת כי הדברים מכוונים ישירות כלפי אחי יוסף ששנאו אותו ומכרוהו [אבן עזרא, שד"ל]. גישה מרכזית שלישית משלבת בין הדעות וקובעת כי הפסוק חובק את שתי התקופות גם יחד: תחילה המרירו את חייו אחיו, ולאחר מכן עשו זאת פוטיפר ואשתו [רש"י, יריעות שלמה, מלבי"ם, ביאור יש"ר, בכור שור]. רובד פרשני נוסף רואה ברודפים אלו את כוחות הטומאה ויצר הרע, שהתגלמו בדמותה של אשת פוטיפר, אשר ניסו להחטיא את יוסף ולהפילו מבחינה מוסרית [אור החיים, אלשיך].
הפסוק מתאר את שלבי הפגיעה ביוסף באמצעות שלושה פעלים:
וַיְמָרְרֻהוּ – הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהרודפים המרירו את חייו והסבו לו צער רב, החל מהכאתו והשלכתו לבור ועד לכליאתו רבת השנים במצרים. אולם, פרשנים אחרים מציעים פירוש לשוני שונה, וקושרים את המילה למילה "מטרה" או לאיבר ה"מרה". לפי פירוש זה, אויביו של יוסף הפכו אותו למטרה חיה וייעדו את פגיעתם אל המקומות הרגישים ביותר בגופו ובנפשו [אבן עזרא, טור הארוך, בכור שור, מחוקקי יהודה].
וָרֹבּוּ – רוב הפרשנים מסכימים כי מילה זו נגזרת מפעולת יריית החצים (רובה קשת), כלומר, הם ירו בו את חציהם [אבן עזרא, רשב"ם, רד"ק, שד"ל, העמק דבר, גור אריה, בכור שור, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים מילה זו מלשון מריבה, ומסבירים כי אויביו הפכו את עצמם לאנשי ריב כנגדו [רש"י]. פירוש נוסף קושר את המילה ללשון ריבוי, ומצביע על כך שכוחות הרע והצרות התרבו עליו וניסו להכניעו [אור החיים].
וַיִּשְׂטְמֻהוּ – מילה זו מבטאת שנאה עמוקה, כבושה ונסתרת. בניגוד לאדם המכה את חברו מתוך כעס רגעי, אויביו של יוסף נטרו לו טינה בלִבם לאורך זמן וחיפשו באופן מחושב כיצד להרע לו [העמק דבר, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, שטיינזלץ].
את זהותם של בַּעֲלֵי חִצִּים מסבירים הפרשנים בכמה דרכים. הגישה הרווחת היא שהחצים משמשים כדימוי ללשון הרע. כשם שחץ נורה מרחוק ופוגע, כך דברי הדיבה של אשת פוטיפר ושרי פרעה פגעו ביוסף [רשב"ם, ספורנו, רד"ק, מלבי"ם, ביאור יש"ר, בכור שור]. על פי התרגום, יש הקושרים את המילה "חצים" ללשון מחצה וחלוקה, ומסבירים כי הכוונה לאחיו של יוסף, שהיו ראויים לחלוק עמו את הנחלה אך הפכו לאויביו [רש"י, שפתי חכמים, נתינה לגר].
במבט פסיכולוגי עמוק, החצים מסמלים את הנשק שאויביו של יוסף הכינו עבורו. אף על פי שהם אלו שסיפקו לו את עילת הנקמה, כאשר הגיע יוסף לגדולה והכוח היה בידו, הוא בחר באצילותו שלא לדרוך את קשתו ולא להשתמש באותם חצים כנגדם [רש"ר הירש]. בהקשר הרוחני של הניסיון מול אשת פוטיפר, החצים מסמלים את זרעו של האדם, אשר כוחות הטומאה ניסו לאלץ אותו לירות לבטלה, אך ה' עמד לימינו וסייע לו לשמור על קדושתו [אור החיים].