תארו לעצמכם רגע פרידה מרגש שבו אבא אוסף את כל הילדים שלו כדי לתת להם צידה לדרך. לא אוכל או כסף, אלא מילים שילוו אותם לתמיד. רגע לפני שיעקב אבינו נפרד מהעולם, הוא מסיים לדבר עם בניו. ברגע הזה, המשפחה הקטנה הופכת לעם שלם ומאוחד. המילים כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר באות ללמד אותנו שלמרות שיעקב אמר לחלק מהאחים דברים לא קלים כדי לעזור להם לתקן את ההתנהגות שלהם, כולם צדיקים וטובים באותה מידה, וכולם יחד בונים את העם שלנו.
אולי תשאלו את עצמכם: איך אפשר לקרוא לדברים של יעקב ברכה, אם חלק מהאחים קיבלו ביקורת? התשובה היא שהמילים וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם מתייחסות לדברים המיוחדים שאמר לכל אחד, אבל מיד אחר כך כתוב וַיְבָרֶךְ אוֹתָם. כלומר, בסוף דבריו יעקב אסף את כולם ובירך את כל האחים יחד באהבה גדולה של אבא.
יעקב ידע בדיוק מה מתאים לכל ילד. המילים אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ אומרות שכל שבט קיבל את הברכה המדויקת שמתאימה לאופי שלו ולתפקיד שלו בעתיד, כמו שליהודה מתאים להיות מלך וללוי מתאים לעבוד במשכן. אבל שימו לב לסוף הפסוק: בֵּרַךְ אֹתָם. יעקב לא אמר "אותו" על כל אחד בנפרד, אלא "אותם" ברבים. למה? כדי ללמד אותנו סוד חשוב על חברות ואחדות. למרות שלכל שבט יש את הכוח המיוחד שלו, כולם משתפים את הכוחות שלהם יחד. ההצלחה של אדם אחד משפיעה לטובה על כולם, וכל אחד נהנה גם מהברכה של השני. המילה וְזֹאת שמופיעה בפסוק היא כמו שרשרת שעוברת מדור לדור, כי בדיוק במילה הזו שיעקב סיים בה את הברכות שלו, משה רבנו יתחיל את הברכה שלו לעם ישראל שנים רבות אחר כך.