בראשית, פרק מ״ט, פסוק ז׳

יצא לכם פעם לכעוס כל כך עד שהרגשתם שאתם מאבדים שליטה על ההתנהגות שלכם? יעקב אבינו קורא לשמעון ולוי, אבל במקום לתת להם ברכה רגילה, הוא מדבר איתם על משהו חשוב מאוד הקשור לאופי שלהם. יעקב זוכר את המעשים הקשים שלהם בעיר שכם, והוא מבין שהכעס שלהם יכול להיות מסוכן אם הם ימשיכו לפעול יחד. לכן הוא אומר אָרוּר אַפָּם. יעקב נזהר מאוד. הוא לא מקלל את הבנים שלו חלילה, אלא רק את הכעס שלהם. הוא בעצם מתפלל שהכעס החזק והגלוי שלהם, שנקרא אַפָּם, והזעם הפנימי והעמוק שלהם, שנקרא עֶבְרָתָם, פשוט ייחלשו. הוא רוצה שהכעס לא ישלוט בהם וכך הם לא יפגעו באנשים אחרים. כדי לעזור להם לתקן את המידה הזאת ולמנוע מהם להתחבר שוב למעשים של כעס, יעקב מחליט להפריד ביניהם ואומר אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל. הוא קובע ששבט שמעון ושבט לוי לא יגורו יחד ולא יקבלו נחלה גדולה ונפרדת משלהם. במקום זאת, הם יתפזרו בין כל שאר השבטים. אנשי שבט שמעון יהיו מורים ומלמדי ילדים, ואנשי שבט לוי יהיו משרתי ה' מיוחדים שיקבלו מתנות מהעם כדי לחיות. התפקידים האלה דורשים המון סבלנות וענווה, וזה בדיוק מה שיעזור להם לשבור את הגאווה ולהתגבר על הכעס. מעבר לכך, יש בפיזור הזה משהו נפלא לטובת כל עם ישראל. כשהם מפוזרים, האומץ וההתלהבות שלהם כבר לא מסוכנים. להפך, כשהכוח והאומץ הזה מפוזרים במנות קטנות בכל רחבי הארץ, הם עוזרים לכל העם להיות חזק, לא לוותר על האמונה, ולשמור על דרך ה' בגבורה.