ברגעיו האחרונים, מעניק יעקב ברכה עמוקה החובקת עבר, הווה ועתיד. הוא קושר את מורשת אבותיו עם מסע חייו האישי והשגחת ה' עליו, ומקרין את העוצמה הרוחנית הזו אל עבר נכדיו.
הפסוק פותח במילים וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף, אף שבהמשך מתברר שתוכן הברכה מכוון למעשה לבניו, אפרים ומנשה. רוב הפרשנים מסכימים כי ברכת הבנים היא למעשה ברכתו הגדולה והאמיתית של האב, שכן כל המשכיותו וזרעו של יוסף תלויים בהם [רשב"ם, רמב"ן, רד"ק, חזקוני]. עם זאת, קיימות גישות נוספות להבנת מילים אלו: יש המפרשים כי במעמד זה העביר יעקב ליוסף את "מפתח הברכות" שעבר במסורת מאברהם ליצחק וליעקב [אור החיים]. גישה אחרת רואה במילה אֶת משמעות של "עִם", כלומר הברכה לנערים ניתנה מתוך צירוף והסכמה מלאה של יוסף, לאחר שביטל את דעתו והשלים עם החלטת אביו לשים את ידו הימנית על ראש הבן הצעיר [הכתב והקבלה]. בנוסף, יש שרואים ביוסף את הצינור הרוחני והאמצעי שדרכו עוברת הברכה אל הנערים [בעלי ברית אברם].
כאשר יעקב פונה לה', הוא פותח בהזכרת זכות אבותיו: הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו. בדומה למבנה תפילת העמידה, יעקב מסדר תחילה את שבחו של ה' ומעורר את זכות האבות בטרם יבקש את בקשתו עבור הנערים [ספורנו, הכתב והקבלה]. הפרשנים מתעכבים על השאלה מדוע יעקב לא כלל את עצמו באותה נשימה עם אברהם ויצחק. ההסבר המרכזי נעוץ בענוותנותו של יעקב; הוא לא החזיק עצמו כצדיק גמור הראוי להעיד על עצמו שהתהלך "לפני" ה', אלא נשען על זכות אבותיו שעבדו את ה' בלב ובמעשה [כלי יקר, רד"ק]. מעבר לכך, ההליכה "לפני" ה' מסמלת הנהגה ניסית וגבוהה, שבה הצדיקים מכינים את השפע האלוהי במעשיהם ומפרסמים את כבוד ה' בעולם, בדומה לזקנים ההולכים לפני הנשיא ומפארים את כבודו. יעקב, בענוותו, ייחס מדרגה זו לאבותיו בלבד [העמק דבר, מלבי"ם].
לעומת זאת, על השגחת ה' עליו אומר יעקב: הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. מילים אלו, שמשמעותן הנהגה, השגחה ופרנסה מאז שנוצר [רלב"ג, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ], מבטאות סוג שונה של קשר עם האל. בניגוד לאבותיו שהלכו "לפני" ה', יעקב מדמה עצמו לצאן ההולך בעקבות הרועה בהכנעה, מבלי להרהר אחר מידותיו [אור החיים, קונטרס חיבה יתירה]. דימוי הרועה משקף הנהגה טבעית ותמידית, שבה ה' דואג לצרכיו ולפרנסתו כשם שרועה דואג לצאנו [מלבי"ם, העמק דבר]. בהקשר זה, מודגש כי פרנסתו של אדם מסורה ישירות לה' ואינה מועברת על ידי שליח, שכן בניגוד לגאולה שיכולה להיעשות על ידי מלאך, פרנסה דורשת מה' למצוא זכות באדם חרף חסרונותיו [תורה תמימה, כלי יקר].
לצד זאת, ישנו פירוש נוסף ומקורי למילה הָרֹעֶה, הגוזר אותה מהשורש רֵעַ (חבר), ומצביע על כך שה' הנהיג את יעקב בדרך אמת ומתוך מידה של שלום, חברות ורעות עמוקה [רמב"ן, רקנאטי].