בערוב ימיו, יעקב אבינו חוזר אל נבואה והבטחה אלוהית שקיבל שנים רבות קודם לכן בבית אל, ומשתמש בה כבסיס משפטי ורוחני להענקת מעמד מיוחד ליוסף ולבניו. הוא חושף בפני יוסף כיצד פענח את דברי ה׳ אליו, ומתוך כך הוא גוזר את זכותו להעלות את נכדיו, אפרים ומנשה, למעמד של שבטים עצמאיים.
הפרשנים עומדים על שינוי הלשון בדברי יעקב. בעוד שבנבואה המקורית אמר לו ה׳ "פרה ורבה" בלשון ציווי, יעקב מצטט כאן את הדברים כהבטחה: הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שיעקב הבין כי לא מדובר בציווי המוטל עליו להוליד עוד בנים, אלא בברכה ומתנה מאת ה׳, שבה ה׳ בעצמו הוא זה שירבה ויפריה את זרעו [כלי יקר, קונטרס חיבה יתירה]. הבנה זו נבעה מכך שלאחר אותה נבואה לא נולדו ליעקב בנים נוספים מלבד בנימין, ולכן הוא הסיק שההבטחה לריבוי תתקיים דרך בני בניו [מלבי"ם].
מתוך כך, יעקב מפרש את ההבטחה וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים. היות שלא נולדו לו בנים נוספים, הוא הבין שההבטחה האלוהית שעתידים לצאת ממנו עוד קהל ועמים רומזת לכך שאחד משבטיו עתיד להתפצל לשניים, ושניהם ייחשבו כשבטים בפני עצמם [רש"י, חזקוני, אור החיים]. צירוף המילים "קהל עמים" אינו מקרי, אלא בא ללמד במדויק על שני עמים או שבטים שעתידים לצאת מאותו מקור [גור אריה, מזרחי]. מעבר לכך, מונח זה מלמד עיקרון יסודי ולפיו גם שבט אחד בודד יכול להיחשב ולהיקרא "קהל" שלם בפני עצמו, דבר שיש לו השלכות רבות [תורה תמימה]. בעוד שההבטחה להיות ל"גוי" מתייחסת לריבונות פוליטית ומלוכה שהתקיימה בשבט בנימין, הברכה להיות "קהל עמים" מתייחסת ספציפית לזכות לנחול את ארץ ישראל כקבוצות נפרדות [העמק דבר].
חלקו השני של הפסוק, וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם, קושר את ברכת הזרע לברכת הארץ. הפרשנים מסכימים כי יעקב מסביר ליוסף את ההיגיון שעומד מאחורי הענקת נחלה כפולה. מאחר שה׳ נתן ליעקב את הארץ והבטיח אותה לזרעו, הארץ נמצאת כביכול ברשותו לחלקה כרצונו. מכוח סמכות זו, הוא מעניק ליוסף את מתנת חלוקת השבט, כך שאפרים ומנשה ייקחו חלקים בארץ ממש כפי שייקחו בניו הגדולים ראובן ושמעון [רד"ק, ספורנו, שד"ל, בכור שור]. פעולה זו מעבירה למעשה את הבכורה ליוסף, שהיה פטר הרחם של רחל, אשתו העיקרית של יעקב [רלב"ג].
לבסוף, בהדגשת המילים "הארץ הזאת" כ"אחוזת עולם", יעקב מעביר ליוסף מסר ואזהרה: למרות מעמדם הרם במצרים, ישיבתם שם היא זמנית בלבד, ואחוזתם הנצחית והאמיתית היא אך ורק בארץ כנען [קונטרס חיבה יתירה].