בראשית, פרק מ״ח, פסוק י״ד

תארו לעצמכם שאתם עומדים לקבל מתנה מיוחדת מאוד, וברגע האחרון משהו לגמרי מפתיע קורה. זה בדיוק מה שהרגישו הילדים של יוסף, אפרים ומנשה, כשהגיעו לקבל ברכה מסבא שלהם, יעקב. יוסף העמיד את מנשה, האח הגדול, בצד ימין של יעקב, כי היד הימנית היא החשובה ביותר ונותנת את הברכה הרוחנית והגדולה מכולן. את אפרים, האח הקטן, הוא העמיד בצד שמאל. אבל אז יעקב עשה משהו לא צפוי. הוא הצליב את הזרועות שלו והניח את יד ימין דווקא על הראש של אפרים. התורה מספרת שיעקב שִׂכֵּל אֶת יָדָיו. המילה הזו אומרת לנו שני דברים: גם שיעקב שילב את הידיים שלו באלכסון, וגם שהוא עשה את זה עם הרבה שכל וחוכמה. יעקב לא התבלבל בגלל שהיה מבוגר, אלא פעל מתוך נבואה. הוא ידע שדווקא מאפרים, למרות שכתוב עליו וְהוּא הַצָּעִיר, עתידים לצאת מנהיגים ואנשים חשובים מאוד. יעקב הפך את הידיים שלו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר, כלומר, אף על פי שמנשה הוא האח הבכור ובדרך כלל נותנים את הברכה החשובה לגדול, הפעם הברכה המיוחדת שייכת לאח הקטן. אולי אתם שואלים את עצמכם למה יעקב פשוט לא ביקש מהנערים להחליף מקומות? התשובה היא שיעקב היה אדם מאוד רגיש. הוא לא רצה לבייש את מנשה ולבקש ממנו לזוז מהמקום המכובד שבו עמד. לכן הוא השאיר את מנשה במקומו, ורק שינה את התנוחה של הידיים שלו, כדי שכל אחד יקבל את הברכה המתאימה לו בדיוק, בלי שאף אחד ייפגע.