יצא לכם פעם לחשוב איך אנשים יודעים שהגיע הזמן להיפרד מהיקרים להם ולברך אותם לפני שהם עוזבים את העולם?
רגעים ספורים לפני שיעקב מסיים את חייו, מגיע שליח אל יוסף. התורה אומרת וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, בלי לגלות לנו מי בדיוק דיבר, כי הכוונה היא פשוט לאדם כלשהו שבא לבשר ליוסף את הבשורה. אולי תשאלו למה יוסף לא היה ליד אבא שלו בעצמו והיה צריך שליח? יוסף פחד מאוד שיעקב ישאל אותו איך הוא הגיע למצרים. הוא חשש שאם יספר לאביו שהאחים מכרו אותו, יעקב יקלל אותם, ודבר כזה עלול לגרום להרס גדול בעולם, ולכן יוסף העדיף לשמור מרחק.
השליח אומר ליוסף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה. המילה הִנֵּה מראה שקרה כאן משהו חדש לגמרי שעוד לא היה מוכר. עד ימיו של יעקב, אנשים לא היו חולים לפני פטירתם, אלא היו עוזבים את העולם בפתאומיות, לפעמים אפילו מתוך עיטוש. יעקב הוא זה שביקש מה' שתיברא חולשה ומחלה לפני הסוף. למה? כדי שהאדם יקבל אזהרה מראש, יוכל לחזור בתשובה, להיפרד מהמשפחה שלו ולתת להם ברכות. המילה חֹלֶה מתארת מצב שבו החיים קצת עוצרים ומאיטים. עכשיו יוסף מבין שזו לא סתם חולשה של זקנה, אלא הזמן להתכונן לפרידה.
מיד כשיוסף שומע את זה, הוא ממהר להביא את בניו אל יעקב כדי שיקבלו ברכה. התורה מפרטת וכותבת אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם. למה צריך לכתוב את השמות שלהם אם כבר נאמר שהוא לקח את שני בניו? כדי ללמד אותנו שיוסף רצה שכל אחד מהם יקבל ברכה מיוחדת ועצמאית, ולא רק יהיה חלק מהברכה שלו. המילה אֶת שמופיעה לפני כל שם, מדגישה שכל ילד הוא חשוב ומיוחד בפני עצמו וראוי לברכה גם בזכות המעשים הטובים שלו. יוסף גם דאג להביא את מנשה יחד עם אפרים, כדי שאפרים לא יהיה היחיד שיזכה בברכה מהסבא.