בראשית, פרק מ״ח, פסוק ז׳

לקראת מותו יעקב מתנצל בפני יוסף על כך שקבר את אמו בַּדֶּרֶךְ ולא במערת המכפלה, ומסביר כי מֵתָה עָלַי רָחֵל בפתאומיות והותירה אותו בכאב אישי עמוק ואף בתחושת אשמה. הוא מתאר אילוצים שמנעו את הבאתה לחברון, כמו החשש מפגיעה בכבודה לאחר שמתה בלידתה והיעדר אמצעים לחנוט את הגופה, ולכן נאלץ לומר וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בשדה הפתוח. יעקב מדגיש כי הדבר קרה בְּעוֹד כִּבְרַת־אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה, כלומר במרחק קצר מן העיר כשהאדמה יבשה ומנוקבת ככברה, כדי להבהיר שלא הבוץ עצר אותו אלא גם הבושה לקבור שתי אחיות יחד. למרות הקשיים, קבורתה שם נעשתה על פי רצון ה' כדי שבעתיד תוכל רחל לבקש רחמים על בניה הגולים, וכפיצוי על חסרונה באחוזת הקבר המשפחתית יעקב מעלה כעת את בני יוסף לדרגת שבטים.