יצא לכם פעם לשים לב שכשמפסיקים להקפיד על כלל אחד חשוב, פתאום גם דברים אחרים מתחילים להתקלקל? באותה תקופה, במקום לעלות לבית המקדש ולהתפלל אל ה', העם בחר לעזוב את הדרך הנכונה ולעבוד עבודה זרה בחיק הטבע. הם עשו זאת בשני סוגים של מקומות: עַל־רָאשֵׁי הֶהָרִים, כלומר במקומות הכי גבוהים ובולטים, שם הם יְזַבֵּחוּ והקריבו קרבנות לאלילים בגלוי ומול המון אנשים. בנוסף, הם הלכו גם וְעַל־הַגְּבָעוֹת הנמוכות יותר, שם הם יְקַטֵּרוּ, כלומר העלו קטורת ריחנית בצורה אישית ושקטה יותר.
את כל זה הם בחרו לעשות תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה, שהם שמות של עצים שהיה נהוג לעבוד תחתם. ולמה דווקא שם? כִּי טוֹב צִלָּהּ, מפני שאלו עצים עם צל רחב, סמיך ונעים שנוח מאוד לעמוד תחתיו. אבל שימו לב למשהו מעניין, אלו עצים שלא נותנים פירות מתוקים וטעימים. הבחירה בעצים האלו ממש מתאימה לעבודה הזרה, שהיא ריקה ולא באמת נותנת שום דבר טוב ומועיל.
הבגידה הזו בה' הביאה לתוצאה עצובה מאוד גם בתוך הבתים והמשפחות שלהם. בגלל שאבות המשפחה עזבו את הבית והלכו רחוק אל ההרים והגבעות כדי לעבוד אלילים, הבתים נשארו ללא השגחה. לכן קרה שעַל־כֵּן תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם וְכַלּוֹתֵיכֶם תְּנָאַפְנָה. המשמעות היא שהבנות והנשים במשפחה ניצלו את העובדה שאף אחד לא נמצא, והתחילו להתנהג בצורה לא ראויה. הנאמנות, השמירה על הכללים והקשר הטוב בתוך המשפחה פשוט נהרסו. ממש כמו שהעם שבר את ההבטחה והנאמנות שלו כלפי ה', כך גם בתוך הבתים שלהם אנשים הפסיקו להיות נאמנים זה לזה.