הושע, פרק ד׳, פסוק ט״ו

גם כאשר ממלכת עשרת השבטים סוטה אחר עבודה זרה, אִם־זֹנֶה אַתָּה יִשְׂרָאֵל, על בני יהודה להישמר לבל ידבקו באשמתם, ואין לישראל לטעון שיהודה אשמה בכך שלא יכלו לעלות לירושלים, אַל־יֶאְשַׁם יְהוּדָה. הנביא מזהיר מפני הליכה למוקדי אלילים הסמוכים לגבול יהודה: וְאַל־תָּבֹאוּ הַגִּלְגָּל, שהפך ממקום משכן קדוש למרכז במות, וְאַל־תַּעֲלוּ בֵּית אָוֶן, כינוי גנאי לעיר ההררית בית אל שמשמעותו שקר בשל עגל הזהב שהוצב בה. לבסוף, הנביא דורש לחדול מהצביעות: וְאַל־תִּשָּׁבְעוּ חַי־יְהֹוָה. שבועה בשם ה' נועדה לעובדיו באמת, והשימוש בה בעודם עובדים אלילים או נשבעים לשקר הוא מעשה של ביזיון.