חידוש ההתחייבות לה׳ לא הסתכם בהצהרה מילולית בלבד, אלא לווה בטקס רשמי שהוביל למעשים מעשיים ולעקירת עבודה זרה מן השורש. המלך פעל למסד את התהליך באופן לאומי, מחייב וברור.
הפעולה וַיַּעֲמֵד מתפרשת כהעמדה טקסית ורשמית של העם במטרה לשתפם בברית [ביאור שטיינזלץ]. משמעות העמדה זו היא קביעתם וביסוסם של העם לעשות כדברי הברית, ובכך הבטיח המלך את המשכיות עבודת ה׳ לאורך כל ימיו [מלבי"ם, מצודת דוד].
התחייבות זו תורגמה מיד למעשה, כפי שמצוין במילה וַיַּעֲשׂוּ. המלך ארגן את העם והביאם לעשייה ממשית שתוכיח את קיום הברית, כדי שהדבר לא יישאר בגדר הסכם שבעל פה בלבד [ביאור שטיינזלץ]. ואכן, מאותו מעמד והלאה, העם החל לנהוג בפועל על פי דברי התורה הנתונה בברית [מצודת דוד].
הכתוב מדגיש כי המעשים נעשו כִּבְרִית אֱלֹהִים אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם (כאשר המילה כִּבְרִית פותחת באות כ' להורות על עשייה בהתאם לדבר [מנחת שי]). אזכור "אלוהי אבותיהם" אינו מקרי, אלא נועד לקשור את המעמד הנוכחי לברית המקורית וההיסטורית שנכרתה עם אבותיהם במדבר. אותה ברית קדומה התמקדה במיוחד באזהרה חמורה מפני עבודה זרה, ומשום כך, הפעולה הישירה והמיידית שנעשתה בעקבות חידוש הברית הייתה הסרת כל התועבות והפסלים מן הארץ [רש"י].