הפנייה הדחופה אל הנביאים נובעת מהחרדה העמוקה שאחזה במלך בעקבות מציאת ספר התורה במקדש. המלך מצווה על שלוחיו דִרְשׁוּ אֶת־ה׳, כלומר פנו אל הנביאים, שאלו ובקשו מהם הדרכה בעדו, בעד העם הנמצא עמו ובעד כל יהודה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הבהלה הגדולה התעוררה עקב דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר נִמְצָא. כאשר נפתח הספר, התגלו בראש הדף פסוקי פורענות, והדבר נתפס כאות ברור לכך שה׳ עתיד להוציא לפועל את העונשים הקשים הכתובים באותו דף [מצודת דוד]. המלך מבין כי חֲמַת ה׳, כלומר כעסו הגדול [ביאור שטיינזלץ], מופנה כלפיהם עקב חטאי העבר של אבותיהם שלא שמרו את דבר ה'.
כדי לתאר את אופן הפגיעה של הזעם האלוהי, הכתוב מציין כי החמה נִתְּכָה. הפרשנים מסבירים שמשמעות המילה היא יציקה והרקה [מצודת ציון]. השימוש בפועל זה אינו מקרי; מכיוון שחרון אף נמשל לאש יוקדת, מתאים להשתמש בו בלשון של התכה, בדומה לאש נוזלית המותכת ונשפכת על החוטאים ואינה נכבית [רש"י].