העושר העצום שזרם לממלכת שלמה הגיע מאפיקים רבים ומגוונים. מעבר להכנסות המלכותיות הקבועות, כמויות אדירות של זהב וכסף הגיעו לירושלים דרך רשתות מסחר בינלאומיות, מיסי מעבר ומנחות דיפלומטיות של שליטים שכנים. העושר המוזכר כאן הגיע לְבַד, כלומר בתוספת ומחוץ להכנסות האחרות של המלך [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
באשר לזהותם של אַנְשֵׁי הַתָּרִים וְהַסֹּחֲרִים, קיימות שתי גישות עיקריות בקרב המפרשים. הגישה המרכזית מבחינה בין סוגי הסוחרים על פי היקף פעילותם: הַתָּרִים (מלשון תיירים או מרגלים התרים את הארץ) הם הסוחרים הקטנים, הנודדים ממקום למקום ומחפשים בקפידה סחורות זולות למקח וממכר, בעוד שהַסֹּחֲרִים הם הסוחרים הגדולים המביאים סחורות בהיקף נרחב לארץ יהודה [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, גישה אחרת מציעה פרשנות שונה לשתי הקבוצות: אַנְשֵׁי הַתָּרִים הם עוברי אורח שחששו לעבור בין מדינות ללא מורה דרך, ולכן שילמו למלך שכר מעבר והכוונה. וְהַסֹּחֲרִים לא הביאו את מנחותיהם רק לשם מסחר, אלא השתמשו בהבאת הסחורות כעלילה ותירוץ כדי לזכות בגישה לארמון ולחזות בחכמתו המפורסמת של שלמה [רש"י].
בנוסף להכנסות מגורמים מסחריים אלו, גם מנהיגים פוליטיים כדוגמת מלכי ערב וּפַחוֹת הָאָרֶץ, שהם השלטונים והמושלים המקומיים באזור, היו מביאים בקביעות מנחות של זהב וכסף לשלמה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].