הברכה המופנית למלך מבטאת הכרה עמוקה בכך שמלכותו אינה רק הישג אנושי, אלא ביטוי לרצון האלוהי ולייעודו של עם ישראל. הפרשנים מסכימים כי בחירתו של המלך נובעת בראש ובראשונה מיחסו המיוחד של ה׳ לעמו.
כאשר נאמר לְתִתְּךָ עַל־כִּסְאוֹ לְמֶלֶךְ לַה', הכתוב מדגיש כי כסא המלכות של ישראל הוא למעשה כסאו של ה׳, והמלך היושב עליו פועל כמלך מטעם ה׳ ומיוחס אליו [מלבי"ם].
הסיבה המרכזית למינוי זה טמונה במילים בְּאַהֲבַת אֱלֹהֶיךָ אֶת־יִשְׂרָאֵל. אהבתו של ה׳ לעמו היא שמניעה את רצונו לְהַעֲמִידוֹ לְעוֹלָם, כלומר, להבטיח שעם ישראל יתקיים ויעמוד לנצח. כדי להגשים מטרה זו של קיום נצחי, מינה ה׳ את המלך, במטרה שינהיג את העם במישור וביושר על פי רוב חכמתו [מצודת דוד]. הבטחת הקיום הנצחי של העם תלויה בכך שהמלך יפעל לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, שכן דרך עשיית המשפט והצדקה מובטח עתידה של האומה [מלבי"ם].