מגבית הכספים שנערכה עבור בית ה' לוותה בהנחיות ברורות לגבי ייעוד התרומות. הכסף שנאסף הוקדש בשלב הראשון אך ורק לחיזוק מבנה המקדש ולתיקונו, ונאסר להשתמש בו לשם יצירת כלי שרת ופאר לעבודת הקודש.
הפרשנים מסכימים כי הכלים המוזכרים בפסוק שימשו לעבודת המקדש ולשירתו. סִפּוֹת מפורשות ככלים דמויי כדים [מצודת ציון], כספלי כסף [ביאור שטיינזלץ], או ככלים שנועדו לקבלת דם הקרבנות ויין הנסכים [רלב"ג, אברבנאל]. מְזַמְּרוֹת הם כלי נגינה ושיר. מִזְרָקוֹת הם ספלים גדולים ששימשו לקבלת הדם ולזריקתו על המזבח [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], וחֲצֹצְרוֹת הן חצוצרות הכסף שבהן תקעו על המזבחות כמצוות התורה [רלב"ג]. מבחינה דקדוקית, המילים כְּלִי זָהָב וּכְלִי־כָסֶף מנוקדות שתיהן בחיריק תחת האות למ"ד [מנחת שי].
קביעת הכתוב כי לא נעשו כלי שרת מן הכסף המובא לבית ה', מעוררת קושי מול התיאור המקביל בספר דברי הימים, שם נאמר במפורש כי מהכסף נותרו עודפים שמהם כן נעשו כלים לבית ה'. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנשענת על דברי התלמוד, מיישבת את הסתירה על ידי חלוקה לזמנים. הם מסבירים כי כאן ההתייחסות היא לתחילת תהליך השיפוץ, אז הועבר כל הכסף אך ורק לידי עושי המלאכה לצורך הבנייה עצמה. התיאור בדברי הימים, לעומת זאת, מתייחס לשלב מאוחר יותר, לאחר סיום מלאכת חיזוק הבית. רק אז, מתוך הכסף שגבו והותירו, עשו את כלי השרת [מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק, אברבנאל]. יתרה מזאת, ייתכן שאת הכלים שהיו נחוצים לעבודה השוטפת בתחילת הדרך, התנדבו המלך והשרים להביא מכיסם הפרטי [אברבנאל].
גישה שונה בתכלית, המבוססת על ההלכה הפסוקה, פותרת את הסתירה באמצעות הבחנה בין סוגי התרומות. לפי פירוש זה, כאן עוסקים בכספי "תרומת הלשכה", שמהם אסור לעשות כלי שרת. הכתוב בדברי הימים, לעומת זאת, עוסק בכספים שהוקדשו מראש ל"בדק הבית", ומהעודפים שלהם מותר הלכתית לייצר כלים למקדש [מלבי"ם].