בניגוד לכספים שהוקדשו לשיפוץ ולחיזוק מבנה המקדש, הכתוב עוסק כעת בכספים בעלי ייעוד שונה לחלוטין, הקשורים למערכת הקורבנות.
המילים כֶּסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת מתייחסות לכספים שהובאו עבור קורבנות אלו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בעודפי כספים, כלומר מצב שבו אדם הפריש סכום כסף מסוים לקניית קורבן, ולאחר רכישת הבהמה נותר בידו עודף. הכתוב מבהיר שכסף זה לֹא יוּבָא בֵּית ה', כלומר הוא אינו שייך לקופת "בדק הבית" שנועדה לתיקון המבנה הפיזי של המקדש, אלא מוגדר כקודשי מזבח [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
אם כן, מה נעשה בכסף? הכתוב קובע כי לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ. על פי שורת הדין המקורית, הכסף נועד לרכישת בהמות נוספות לקורבנות חטאת ואשם, שבשרם ניתן לאכילת הכוהנים [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. אולם, רוב הפרשנים מסבירים כי בפועל, בעקבות דרשה ותקנה מיוחדת של יהוידע הכוהן, הכסף שימש לקניית קורבנות עולה שיוקרבו בזמנים שבהם המזבח היה פנוי. בתהליך זה, בשר הבהמה נשרף כליל לה', ואילו עורות הקורבנות ניתנו לכוהנים. תקנה זו נועדה ליישב בין פסוקים סותרים בתורה, המייחסים את הקורבן פעם אחת לה' ופעם אחרת לכוהן, וכך על ידי חלוקה בין הבשר לעור שניהם באים על שכרם [מלבי"ם, רד"ק, רש"י, מצודת דוד].
גישה רעיונית שונה מציעה כי הכוהנים לא הכניסו את הכספים הללו ישירות לבית ה', אלא חיללו אותם תחילה והמירו את קדושתם. פעולה זו נבעה מחשש שמא מביאי הקורבן אינם ראויים מבחינה רוחנית שכספם יבוא ישירות אל הקודש. עם זאת, לעתיד לבוא, כאשר העם ישוב מן הגולה טהור ורצוי, לא יהיה עוד צורך באמצעי זהירות זה [אהבת יהונתן].