איסוף תרומות העם לטובת בדק הבית דרש מנגנון פיקוח קפדני, שבו שיתפו פעולה ההנהגה המלוכנית וההנהגה הכהנית. המילים וַיְהִי כִּרְאוֹתָם מצביעות על תדירות הבדיקה של ארון התרומות. בעוד שחלק מהפרשנים מסבירים כי הפעולה נעשתה מדי יום ביומו או בכל פעם שראו שהארון התמלא [רש"י, רד"ק, מצודת דוד], יש המבחינים בין מגביות שונות: לפי גישה זו, כאן מדובר על עודפי תרומות לשכת המקדש שנאספו שלוש פעמים בשנה ונועדו לחיזוק שוטף של הבית, בשונה ממס מחצית השקל שנאסף מדי יום ונועד במיוחד לשיקום ההריסות מתקופת עתליה [מלבי"ם].
כאשר הצטבר כסף רב, עלו יחד סֹפֵר הַמֶּלֶךְ, שהיה ממונה על כתיבת המסמכים הרשמיים [ביאור שטיינזלץ], וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, שפעל באמצעות סגנו ופקידו [מצודת דוד].
פעולתם המשותפת מתוארת במילים וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ. סביב המילה וַיָּצֻרוּ מתקיימת מחלוקת פרשנית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מהשורש צ.ר.ר, כלומר לאחר ריקון הארון, הם אספו ושמו את המטבעות בתוך צרורות ושקים [רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון "צורה", ומסבירה כי פקידי המלך והכהן יצקו וטבעו צורת מטבע בכסף הגולמי, כדי שיוכלו להשתמש בו באופן מעשי לתשלום לפועלים ולקניית חומרי בניין [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק].
על הפירוש השני נמתחת ביקורת בטענה שאין זה ראוי ליצור צורות בתוך המקדש אלא רק אותיות, ולכן יש לדבוק בפירוש של עשיית צרורות. יתרה מכך, פעולת הספירה המתוארת במילה וַיִּמְנוּ מעוררת קושי רעיוני, שכן הברכה שורה רק בדבר הסמוי מן העין, ואם כן לא היה ראוי לספור את כסף ההקדש. הפתרון לכך טמון בסדר הפעולות: תחילה צררו את המעות בתוך כלים ושקים ללא ספירה פרטנית של המטבעות, ולאחר מכן מנו רק את מספר הכלים והצרורות, וכך נשמרה הברכה [אהבת יהונתן]. בנוסף, במהלך הספירה והאריזה, הקפידו להפריד בין כסף שכבר היה טבוע ומוכן לתשלום, לבין כסף גולמי שדרש עדיין המרה או צריפה [רד"ק].