מול איום צבאי כבד, נאלץ מלך יהודה לרוקן את אוצרות המקדש והמלוכה כדי להציל את בירתו. יהואש אוסף את כל הקדשים והזהב ושולח אותם כשוחד לחזאל מלך ארם, במטרה למנוע את התקפתו [ביאור שטיינזלץ]. מהלך זה ממחיש את התוצאה ההרסנית של החטא; אף על פי שיהואש צבר זכויות כאשר השתדל להרבות את קדשי המקדש, עבירותיו כיבו את מצוותיו. כתוצאה מכך, הוא נאלץ לבזבז את כל אוצרות ההקדש שצבר, וכן את אלו של אבותיו, ולמסור אותם לאויב [מלבי"ם].
השוחד אכן משיג שקט זמני, כפי שמתואר במילים וַיַּעַל מֵעַל יְרוּשָׁלִָם, שמשמעותן כי חזאל הסתלק ונמנע מלעלות ולהילחם בעיר [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הצלה זו הייתה קצרת מועד. תקופה לאחר מכן, בעקבות חטאו של יהואש שהרג את זכריה הנביא אשר הוכיח את העם, חיל ארם עלה שוב על יהודה וירושלים. באותה התקפה הרגו הארמים את שרי העם והותירו את יהואש מוכה תחלואים. בסופו של דבר, עבדיו של יהואש מרדו בו והרגו אותו, כעונש על שפיכת דמו של זכריה [רד"ק].