ניהול כספי התרומות שנועדו לשיפוץ בית ה' הושתת על אמון מוחלט. הממונים על חלוקת הכספים לא נדרשו להגיש דוחות כספיים או קבלות על הוצאותיהם, שכן פעולתם נעשתה מתוך נאמנות מלאה וביושר.
הפרשנים מסכימים כי משמעות המילים וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת היא שלא ערכו חשבונות עם אותם מנהלים ואנשי ועד. הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם הם הגזברים שתפקידם היה להעביר את הכספים לידי הבנאים ועושי המלאכה. הסיבה לכך שלא דרשו מהם דין וחשבון על כל פרוטה טמונה בסוף הפסוק: כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאנשים אלו נבחרו לתפקידם מראש בזכות יושרם ומידותיהם הטובות, ולכן לא היה מקום לחשוד בהם שישאירו חלק מהכסף לעצמם. מעבר לכך, קיים טבע אנושי להתרחק ממעילה בכספי הקדש, ולכן החשש לגניבה פוחת משמעותית [רלב"ג].
מתוך התנהלות זו, למדו חכמים עיקרון מוסרי והלכתי הנוגע לניהול קופות ציבוריות: אין דורשים דין וחשבון מגבאי צדקה. מכיוון שמלכתחילה ממנים לתפקיד זה אנשים כשרים וישרים, דרישת חשבונות עלולה להטיל בהם דופי ולעורר חשדות שווא בקרב הציבור [רד"ק, צאינה וראינה].
היעדר הדרישה לחשבון בפסוק זה מעורר שאלה מעניינת בהשוואה למשה רבנו, שהקפיד לתת לעם ישראל דין וחשבון מדויק על כל תרומות המשכן. האם ייתכן שגזברי בית ה' נהנו מאמון גדול יותר מזה שניתן למשה? על כך ניתנים שני הסברים: ראשית, במלאכת המשכן משה יצר כלים ניידים, כך שהציבור לא יכול היה לראות בבירור לאן הלך כל הכסף, מה שחייב פירוט מדויק כדי למנוע תרעומת. לעומת זאת, שיפוץ בית ה' נעשה במבנה המחובר לקרקע, והתוצאות היו גלויות לעין כל, ולכן לא היה צורך בפירוט מעבר לכך. שנית, הדרישה לחשבון ממשה לא נבעה חלילה מחשד לגניבה, אלא מחשש של העם שמשה פסל את תרומותיהם של פושעי ישראל והסכים לקחת את כספם רק כדי לא לבייש אותם. בני ישראל רצו לוודא שכספם אכן שולב במלאכת הקודש, סיטואציה ייחודית שלא הייתה רלוונטית בשיפוץ המקדש [אהבת יהונתן].